קיוריאס כבר לא רוצה לדעת...

היינו הולכים מכות. מכות רצח.

המשיכה החייתית בינינו לא מצאה פורקן במין, מין לא היה זמין כמו פשוט ללכת מכות.
היה מין אבל הוא היה דווקא סטנדרטי, שמרני. את התשוקה האמיתית המתפרצת ביטאנו בסוג אחר של מגע כואב ומתוק.

היא היתה הילדה היפה שהיתה פוגעת בי ומתגרה עד שהייתי בוכה, ואני הייתי הילד שהיא אהבה יותר מדי, הילד שהשחית את נפשה לעד.


היו פעמים שהייתי בא אליה והיא היתה מכינה לי אוכל. היא היתה מקלפת את העגבניות מהקליפה הדקה שלהן ומאכילה אותי פרוסות אחת אחת והיתה מנגבת לי את הפנים ונותנת לי לשתות ואני כמו תינוק, כמו נכה, מפונק, הייתי שוכב על בטנה ומלטף את ידה החמה המיוזעת ומנשק אותה בעדינות. היינו רגועים והיא היתה שלווה כמו אי שקט ירוק בים.

היו פעמים אחרות שהייתי בא והיא היתה נסערת ומשליכה עליי כרית, אחר כך ספל, אחר כך הייתי אוחז בה, בהתחלה הייתי מנסה לרסן אותה אבל היא רק היתה מתנגדת יותר ויותר, מנסה לשחרר את ידיה מלפיתתי המתחזקת, בועטת, שורטת, נושכת. סטרתי לה. שניה רטטה שפתה ואז התכווצה בנקם והיא איגרפה את ידה ונעצה אותה בבטני. אחר כך בחזה. הייתי מעקם לה את היד, משכיב אותה על הרצפה, מצמיד אותה אל הקיר, חונק בפרק ידי את גרונה, מרתק אותה, משתלט עליה והיא היתה יורקת עליי, מקללת אותי ובוכה. שהייתי מרפה היא היתה מטיחה אותי בקיר, קופצת עליי, שורטת את פניי ובועטת בי כמו אש שהפיחו בה חמצן.

היא היתה חזקה. חזקה בגוף ובנפש.
לא יכלתי להכאיב לה די, והיא לא יכלה לדעת די מהכאב הזה.
המכות האלה היו מתוקות. הן היו סם ממכר בשבילה ובשבילי. המכות האלה היו בעצם תשוקה בוערת וסוררת. המכות האלה היו מעשה אהבים.