כייסת הלבבות
הוא לא רצה לקבל ממנה כלום בשביל שכשהיא תלך הוא לא ירגיש בחסרונה. הוא אהב אותה וקינא בה מהרגע הראשון, קינא במי שבא איתה ובמי שהולך איתה.
בפעם הראשונה שהם נפרדו על מדרגות תחנת הרכבת בפריז, הוא טס לקופנהאגן והיא נסעה ברכבת לחברתה הטובה בדרום ספרד, הוא ליווה אותה אל התחנה ונשק לה וחיבק אותה, מריח את הבושם שנספג בשרוול מעילה וכאילו נצבט עוד פעם אחת, הביט לתוך עיניה החכמות והטובות שהוא כל כך אהב ונפרד ממנה לשלום. "אנחנו נדבר בקרוב, תעשי חיים יפה שלי" הצליח לסנן מבעד לגלי החרדה שהחלו אופפים אותו לקראת עזיבתה.
ידה ניתקה מידו והיא הסתובבה ופנתה לדרכה הלאה ממנו. לשניה הוא עמד מהופנט, כאילו לא מעכל, לא מפנים עדיין את הפרידה ורק משב רוח מקפיא על פניו החזיר אותו לעשתונותיו. עכשיו היא כבר היתה הולכת ומתרחקת ממנו עוד צעד ועוד צעד, ופתאום הוא לא ראה אותה יותר, נעלמה בתוך הקהל שעל הרציף, אולי היא כבר עלתה לרכבת והוא נותר עומד תלוי כולו במבט מעורפל מנסה לדמיין את דמותה עומדת כאן מולו ממש כמו לפני שניה, את חיוכה ואת זיו פניה.
עמד המום כמו שעמד, כך נזכר כעת, עזוב על סף שער הגנון כשהיה בן 4 ואימו איחרה לאסוף אותו. כך הוא נדמה לעצמו באותו הרגע, כך הוא חש ודמעה חמוצה התגנבה לגרונו, עומד בודד וממתין ואין מי שייקח. אולי בפעם הראשונה מאז הוא הרגיש לבד. מהרגע שפנתה בגבה אליו והלכה ממנו הוא הרגיש כל כך לבד, הכי לבד בעולם. היתה לו עוד שעה אחת לשרוף לפני שיצא לשדה התעופה והוא רצה להספיק לקנות לו וויסקי קטן לטיסה אבל כל זה לא היה חשוב בכלל, שום דבר כבר לא היה חשוב בכלל.
הוא ישב וכתב לה מכתב שנשלח רק אחרי שהגיע למלון בקופנהאגן והיא ראתה אותו רק אחרי שבוע כשחזרה לפריז.
קונפיטורה מדהימה שלי,
השארת אותי לבד והבנתי את זה רק אחרי שהלכת. מוזר, עד שבאת לא הרגשתי לבד אף פעם, ועכשיו אני מרגיש כאילו הגלו אותי אל מחוץ לעולם. אני מקווה שעל כל מאה פעמים שאני חושב עלייך תחשבי עלי פעם אחת, כי אז אני אדע שאת אוהבת אותי המון. אני מקווה שאת מסתכלת על הנופים המחשיכים ונזכרת בזמן שהיינו ביחד ובדברים שעשינו. אני מקווה שאת גם מרגישה קצת לבד עכשיו אחרי שנפרדנו.
מה זה? מה עשית לי? מתי כייסת לי את הזכות לחיות בלעדיך? זה היה כשהתחבקנו לפני שנסעת או שכייסת אותי כבר הרבה קודם ואני הייתי כל כך מסונוור שלא שמתי לב? אני שונא להרגיש ככה. בואי אלי כבר מהר. מתי ניפגש שוב? כי עד אז אני בפסק זמן מהחיים.
שלך,
החרדון.
לפני 17 שנים. 27 בפברואר 2007 בשעה 11:37