קיוריאס כבר לא רוצה לדעת...

הוא היה החבר היחיד, האמיתי והכי טוב שלי. חבר הילדות האחרון שלי.
למדנו ביחד, גרנו זה מול זה, התחלנו לעשן ביחד, התחלנו לזיין ביחד... היינו כמו שני תאומים. קראו לשנינו בשם אחד, אכלנו מאותה הצלחת ודאגנו אחד לשני כמו שני אחים.

היה רק דבר אחד שיכול היה לפרק את המבצר הגבוה שבנינו לנו. אישה.
ולמרות שנשבענו שלעולם, אבל לעולם לא נריב בגלל מישהי, שזה התחיל לקרות זה כבר היה ברור שדיבורים זה יפה וזה אחד אבל החיים זה לא פיקניק ומה שיש בראש לא תמיד מתורגם למציאות ברמה משביעת רצון.

היא היתה רקדנית והיא היתה החברה הכי טובה של החברה שלי.
יום אחד היא הזמינה אותי להופעת ריקודים שבה הופיעה וזה היה הסימן של ההתחלה של האיבוד של החבר הכי טוב שהיה לי בחיים, אבל אז לא ידעתי, לא הבנתי, לא היה לי אכפת.
היא היתה מדהימה בהופעה. היא ריקדה וקיפצה בחיוך חינני והיתה קורנת וסקסית ואני לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים מאותה ההופעה ואילך. ידעתי שהיא אסורה לי וזה רק גירה יותר.

חשבתי על החבר שלי שאוהב אותה, וחשבתי על החברה שלי שאוהבת אותי, והיא הרקדנית הזאת היתה מולי עכשיו נועצת בי את מבטיה הרומזניים, מפתה אותי עם חיוכה המבוייש והשובב, שורכת אותי אחרי נתיב הבושם המתקתק והשמפו שלה. צוחקת, מחביאה את התלהבותה.

עברו ימים בודדים. יותר ויותר בטלפון, יותר ויותר פגישות חשאיות אחרי ולפני כל מיני דברים, יותר מכתבים, יותר ממאה פעמים בשניה לחשוב על השם שלה ובום ! היינו שם. שנינו, מאוהבים.

אני אמרתי לה כל הזמן, אסור.. אסור... המשכתי למלמל אסור אסור גם כשהיא נישקה אותי, גם כשליקקתי אותה והצמדתי את גופי אליה בגן ציבורי חשוך בליל חורף ואמרתי לה שהגוף שלה שלי. שאני רוצה אותה עכשיו, בכל מחיר.

היא היתה נמצאת אצלו, אצל החבר שלי ואני הייתי מחכה אצלי בדירה שהיא תצא ממנו ותרים לי טלפון. היא היתה מספרת לי שהיא לא נותנת לו להיכנס, שהיא בכלל לא רוצה אותו, שהיא חושבת עליי, שאני מחמם אותה והוא מנסה לקחת...

יום אחד היא התקשרה נרגשת ונפגשנו בקפה והיא הגיעה וסיפרה לי שהיא נפרדה ממנו.
לא הרגשתי את הכאב שלו, לא הרגשתי את בוגדניותה. הרגשתי שהלביאה שלי חוזרת אליי מתפנקת ולא יכולתי לעמוד בפיתוי. לקחתי אותה אליי. נפרדתי מהחברה שלי שהיתה החברה הכי טובה שלה, והיינו יחד שנה. עוד לפני שנפרדנו היה לה מישהו אחר ולי מישהי אחרת. בגדנו אחת בשני בתזמון מושלם.

את החבר הכי טוב שלי איבדתי באותו היום, עד היום הוא לא חבר שלי ואני מבכה אותו ואת האובדן שלו כל יום. אני זוכר שהוא אמר לי "אתה לא גבר, אין לך מילה, אתה זבל, אין לי מה לדבר איתך יותר".. אני זוכר שלא היה לי מה להגיד. לא ניסיתי להסביר. ראיתי כמה הוא פגוע והצטערתי. אם זה היה תלוי בי ? אם היה אפשר היום להחזיר את הגלגל ? לא יודע מה הייתי עושה. לא יודע אם בכלל אפשר להשתלט על יצרים שכאלה.

החברה לשעבר שלי והיא עדיין חברות. הן סלחו זו לזו או שהיו תמיד צבועות ולא הרבה השתנה..
אחרי כמה שנים שמעתי אפילו שיצא קטע בין הננטשים. הוא המופקר והיא המוזנחת מצאו נחמה זה בזו.

אני נזכר בסיפור הזה כשאני מנסה להחיות תחושות של השפלה, פגיעה וקנאה ונזכר בגירוי המשכר שהתחושות האלה העלו בנו. רק חבל שהפגיעה לעולם לא מגלידה