ראיתי אותה בכניסה למכבסה. כל הקטע נמשך 10 שניות.
10 שניות שבהן הזמן קפא מלכת והן הפכו לנצח.
כשאני משחזר את זה הנשימות שלי נעשות כבדות ועמוקות, בכל פעם שאני נזכר בהליכה הסוחפת והמטריפה שלה, כל צעד מרהיב יותר ואירוטי יותר והתחת האלוהי שלה, איך הוא מושל בעוצמה בשתי הרגליים הפרפקציוניסטיות שלה וכל הליכתה מזכירה מופע תנועה ואקרובטיקה נועזת.
פתאום כשראיתי אותה הכל החשיך ודמם. הבחנתי בה מרחוק ועיניי נלכדו בה בלי ששמתי לב. פשוט לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה, בכל צעד שהתקרבה התחדדה דמותה והתבהרו פניה וכמו בדה ז'ה וו, יופיה הבלתי יאומן נגלה לעיני והייתי מרותק ומהופנט ולא יכולתי לזוז ולא לדבר, רק לפעור את עיני בתדהמה ולעצור את נשימתי, לנסות בכל הכח להיאחז בחלום ולא להתעורר לעולם, למות כאן עכשיו כשאני מסתכל אל תוך עיניה. בעיניה בערה השמש. מבט חודר מלא עוצמה, מפתה ומלא רוך, עיניים כחולות חתוליות, מנצנצות וסקרניות, יפות ועמוקות. כשעיני פגשו את עיניה היא הביטה לתוכי והפשיטה אותי, הסתכלה עליי וראתה את הילד שבי ממזמן ואז, בלי להזיז את פניה היא חייכה בעיניה אליי, חיוך רומז, שואל, רוצה. חיוך שובה ומתגרה, חושני ומתריס, חיוך חכם ואוהב ואני נמסתי לכספית.
היא היתה מולי, שלי ובתוכי בדיוק שניה וחצי, היא עברה בתוך המטר שלי, הרגשתי אותה ושמעתי את הנשימות שלה, ראיתי את השקיות הקטנות מתחת לעיניים שלה ואת הלחלוחית המיוזעת התל אביבית מכסה את עור פניה החלק, ראיתי את הסיכה שאספה את שערה המרוח ואת הקליפס של החזיה שבלטה על כתפה מבעד לגופייתה.
בחיי לא זזתי, נעצתי בה את מבטי ואת כולי וראיתי אותה כל עוד יכולתי, היא הסתכלה עליי חזרה וחייכה את החיוך הסמוי הכי מוציא מהדעת שאפשר להעלות על הדעת ולא התביישה וגם נהנתה וגם אני וזהו בום!@ הופס זהו, חלפה על פניי ומעיניה שהיו כמו אוקיינוס של אהבה נצחית ומחיוכה האמזוני נותר רק גבה וקימורי גופה המלכותי שהלך והתרחק.
10 שניות ואחד הקטעים החזקים ביותר. היא היממה אותי ואני לא אשכח אותה. אם אני אראה אותה שוב אני אגש אליה אם אני לא אלקה שוב בשיתוק תפקודי.
לפני 19 שנים. יום שישי, 2 במרץ 2007 בשעה 4:18