קיוריאס כבר לא רוצה לדעת...

כשבאת היית כל כך בטוחה בעצמך,
כל כך פזיזה וחסרת אחריות,
כל כך שולטת ביופי שלך ובכל סודות המשיכה שלך,
לא דאגת, לא פחדת, לא הרגשת צורך ולא השתוקקת.
פרסת את מלכודותייך, פיזרת את קסמייך,
ציחקקת והיית כל כך נחשקת ובלתי מושגת,
היית כל כך קלילה ומתגרה ומחוזרת.

בזמן ההוא הייתי אני כמו התפאורה שלך, כמו אילם מולך, כמו דומם לידך.
המרץ והנוכחות המאלפת שלך, יופייך, חיוכך, מגע כף ידך, פעלו עליי כמו סם קטלני.
הייתי נאלם וחסר אונים, עבד של כבלי המשיכה בהם כבלת אותי אלייך, הייתי אפור ומגושם ואולי אפילו קצת מעורר רחמים, עומד מולך בהשתאות והערצת אין קץ, מתפעל ממך ומחמיא לך ומתחנן ומתחנחן.

עכשיו את מרגישה את זה.
עכשיו את מתחילה להרגיש איך שאני הרגשתי, כמו בנדנדה עכשיו את למטה ואני למעלה.
עכשיו זה אני שמושך, אני שולט, אני נחשק.
עכשיו אני בלתי מושג ועכשיו אני נשען בכובד על הערצתך ויונק ממך בתאווה את כמיהתך ותשוקתך, משאיר אותך מרוקנת ותשושה, מתחננת למגע חם ואוהב.

הייתי שמח לו זה היה מתוק בשבילי כמו נקמה והייתי יכול להשתמש בזה בהנאה,
אבל זה מר וחמוץ וכואב, אני מזדהה עכשיו עם המצוקה שלך,
אני הרי מכיר אותה כל כך טוב ולא, לא טוב לי לראות אותך במקום הזה,
את לא יפה ככה, פגועה וחרדה וחוששת ואני הזהרתי אותך! אמרתי לך שמהר מאוד, כמעט בלי להרגיש, התפקידים יכולים להתחלף.
חבל אך זו טבעה של נדנדה, אפשר לשבת עליה בלי להתנדנד אבל ברגע שמתחילים לשחק צריכים להיות מוכנים לטלטלות.

זה היה סיפור של חורף ואני אוהב אותך.