|
|
|
.
כתבתי מזמן, לא זוכרת למה
גם לא העליתי לאוויר, בטח גם הייתה סיבה
ווטאבר 😄
כל כך מעט שמבינים
וכל כך הרבה שרוצים לקבוע איך זה
זה נוגע בי לא טוב העניין הזה
גם כשאני לא באמת מתייחסת
כל כך הרבה טפשים
כל כך המון בורים ונבערים
זה באמת לא אשמתם, אני יודעת
ועדיין אין לי סבלנות
כל כך הרבה אפשרויות
וכל כך מעט זמן
ופחות חשק ממה שהיה אפשר לתאר
יאללה, להתעורר!
ככה, כי אמרתי
.
התכניות שלי הערב התחרבשו
גם התכניות החלופיות
וגם החלופה לחלופיות
ואני מרגישה...
מצוין 😄
יצא טוב!
ואפילו לא הייתי צריכה להתאמץ, חחחחחחחחחחח
(אני מאוד אוהבת את הבדיחות שלי עם עצמי, הסליחה עמכם)
.
משתפת משהו שכתבתי בקונטקסט אחר, אז אולי זה יהיה קצת חסר מסגרת... אבל לא נורא. זה קשור לחוסר היכולת לרצות... לא באמת, כמובן, כולם רוצים. אבל יש הרבה פעמים ש(א)נשים מאבדים את היכולת שלהם להתחבר למה שהם רוצים, לבטא את זה, לתת לעצמם לגיטימציה... אז זה קטע מתוך שיחה על הנושא הזה.
***
כשאתה כל הזמן ב survival mode, באמת אין לרצות. לשם משל -- אתה שוחה באוקיינוס ובסכנת טביעה. כל משאביך יהיו על להמשיך לשחות/לצוף. אתה תסתכל קדימה רק במידה שההסתכלות הזאת תביא אותך לחוף מבטחים. אתה לא - באותו רגע - תחשוב "בא לי גלידה". לא רק כי זה לא רצון פרקטי באותו רגע. באותו רגע פשוט המוח שלך עבר להילוך אחר.אין בעולם גלידה.
זה בראש הפירמידה. נרד צעד.
אם אתה במחנה שבויים, וכל יום מאכילים אותך בשעה 7 בבוקר דייסה וכוס מים. וזהו. כל יום. אין למי לפנות, אין שוק שחור, אין כלום. אתה אולי -- ובאמת רק אולי -- לפעמים תפנטז על גלידה או סטייק עסיסי. אבל בפנטזיה רחוקה כזו, כמו שמפנטזים לזכות במליון דולר בלוטו. לא *רצון* אמיתי, מיידי. כי אין לך אופציה לממש את זה.
נרד עוד מדרגה. אתה במקום שיש בו פוטנציאל להשיג סטייק או גלידה. אבל -- זה לא בידיים שלך. מישהו אחר מחליט אם תקבל. אז מידי פעם אתה מקבל סטייק, ומידי פעם לחם עם תולעים. אתה מנסה להבין אם יש דפוס לעניין, אתה מנסה להבין אם זה סטטיסטי (כל 10 פעמים) אם זה תלוי במשהו שעשית או לא עשית, אם זה קשור למזג האוויר. אתה מטמטם את עצמך כל פעם, כי אתה ממש מעדיף (ורוצה) סטייק, ולא לחם עם תולעים. אבל לאורך זמן, שוב ושוב כל "שיטה" שלך מוכיחה את עצמה שיטה כוזבת. ואז, הרצון שלך הופך להיות מקור תסכול יותר גדול מאשר אם רק היו מאכילים אותך כל הזמן תולעים. זה נהיה מין חור שחור בנשמה -- כי אנחנו בנויים ככה שאנחנו לא יכולים *באמת* לוותר על הרצון לסטייק מול לחם עם תולעים. אז הלרצות שלנו הופך לדבר שלילי, כואב. במקום הזה, אנחנו לומדים לשחרר. ניתן להמשיך, יש עוד דרגות, עוד רמות, עוד דרכים שאפשר להפוך משהו כל כך פשוט ומובן מאליו כמו לרצות למשהו טראומטי, משהו לא טבעי.
מה שאני מתכוונת לומר, זה שרצון זה לא משהו תלוש. חייבת להיות אופציה למימוש, ודרך להגיע לשם. מה שאומר שיש לך שליטה (לפחות חלקית) על המימוש. מה שאני מתארת זה מצבים שאין בעצם דרך למימוש, ואז אתה פשוט נשאר פעור. אי אפשר לחיות פעור. אתה נשאר באמצע קפיצה, אבל הוציאו את המים מהבריכה. אי אפשר לחיות ככה.
...
.
הרבה פעמים, אנשים רואים את מה שהם רוצים לראות
או לפחות מותנים
אין כזה דבר אובייקטיבי
זה לא קשור אלי בכלל 😄
***
החיים ממש טובים
אמירה נדושה וחייבים להאמין בה
במיוחד כשהאלטרנטיבה מציעה את עצמה 😄
אבל גם דברים נדושים יש בהם ערך, אמת... כך הם נהיו כ"כ שחוקים, לא?
***
החתול שלי אוהב לשכב על תיק המחשב שלי, להתרפק
זה מקסים אותי הרצון שלו להיות על או ליד כל דבר שהוא שלי
אז הבאתי תיק חדש, שיהיה לו תיק משלו
אבל אי אפשר לעבוד עליו
הבנזונה מיד אימץ את החדש
עכשיו יש לי שני תיקים פרוותיים
***
משעשע אותי כשאנשים קובעים לי קביעות
לגבי מי אני או מה אני או מה אני צריכה
אוההה, הצריכה הזאת, במצב הלא נכון יכולה להעלות לי טורים
אני ממש ממש אוהבת כשפותחים לי חלון לראות משהו אחר
מרגש אותי כשמציתים בי הארות
ללמוד דבר חדש? אפשר לגמור מזה.
אבל לקבוע לי? חחחח
תביע דעה -- אקשיב
תציעי השקפה -- אחשוב על זה
תקבעו? למה, כי אתם יודעים יותר טוב? ממני? מהאחרון שקבע לי?
בטח 😄
משועשעת היום 😄
***
אתמול הייתי בחרדה מסויימת.
היום נרגעתי.
אתמול הייתי מתוסכלת משהו...
הבנתי שזה רק אני גורמת לזה, והתרתי.
אתמול, כאב לי מאוד. פיזית.
זה לא היה עניין של החלטה
והיום רווח לי.
הייתי קצת עצבנית. שחררתי.
את הכל סידרתי בסדר מופלא,
רק שעדיין יש בלגן.
נשגב מבינתי 😄
***
פוזנצקי, פוזנצקי... הזנחתני??
***
"מידה מסוימת של צער מבטאת אהבה רבה; אך מידה גדולה מדי מבטאת תמיד את רפיון הנשמה."
"לעבדות יש קול צרוד והיא אינה יכולה לדבר גבוהה, גבוהה."
.
ליבי נקרע מקרבי היום
ילד כל כך יפה הלך לעולמו
ילד של אמא ואבא שלו
שכבר שכלו את בכורם לפני שנים רבות
והיום שכלה אותו גם אשתו
שנושאת את ילדו השלישי
ילד כזה מלא בכל השמחה שיש לחיים להציע
שסלסל לי נעימות מזרחיות בכזו התלהבות
ילד שעשה לעצמו יום הולדת והזמין את כל העולם
ולא נתן לאף אחד לשלם
רק תרקוד איתי, רק תאכל עוד משהו
רקד בלי סוף שמח וצהל
והלך לישון מאושר
ולא התעורר בבוקר
ככה סתם
בלי הסבר
אין בכלל הסבר לדברים האלה
איך אשתו מצליחה לנשום היום?
אני מנסה למצוא מילים לדבר הזה
ובעצם אין
אבל מגיע לו לאדם הזה ציון בתוך עולמי הקטן
אז את המעט שלי אני עושה פה
וחוזרת לענייניי הלא חשובים
כמעט כאילו כלום
רק שלא.
.
זה אומר הכל....
אכן 😄
.
התברכתי להיות בשתי חתונות בשבועיים האחרונים.
ומסתבר שזה בכלל לא היה סתם... הגעתי לחתונה ראשונה, והתחברתי מחדש עם חברה ותיקה, שגם בתה התחתנה, בדיוק באותו אולם. ולא היה מנוס. הגעתי גם אליה לאירוע. שני אירועים כ"כ סמוכים, זה ממש הרגיש המשך של אותה השמחה.
ובכלל, הרבה מהאורחים היו אותם האורחים. שתי המשפחות מקורן ביד אליהו. ותק של עשרות שנים, ה"חבר'ה" באים לכל המסיבות. אני בפריפריה שלהם, אבל הם מקבלים אותי יפה, אשכנזיה מסכנה בקרב התימנים, עיראקים, טריפוליטאים ושאר קבוצות אתניות שאינן פולניות.
יש לי תמיד נטיה לראייה אנתרופולוגית. זה באמת לא בא ממקום של שיפוט, אך ורק התבוננות. רוב האורחים מזרחיים, ויש כמה טיפוסים שחוזרים על עצמם. הגברים יותר פשוטים (אלא מה): סוג מבוגר יותר, בעל כרס, נטול תחת, מקריח... ורוקד כאילו הוא החתיך של המסיבה. וסוג צעיר, שמסתובב בלהקת צעירים, קופצים מעלה-מטה, נושאים את החתן והכלה על כתפיהם, אבל גם כשלא, הם ביחד, אין ייחודיות, פשוט גוש של טסטוסטרון צעיר, קפיצי.
הבנות יותר מעניינות. צעירות חינניות, כולן עם סוג מסויים של יופי שאו מדבר אליך או שלא... האופנה היום מאוד נערית, שמלות קצת נפוחות, נשיות, בדים עדינים וחגורות... אבל באותו זמן הנעליים,,, אוווו הנעליים. בתור מי שיש לה פטיש לנעליים, השנה הזאת היא חגיגה -- כי האופנה עכשיו היא לחלוטין פטישיסטית. מסתובבות שם נערות תמימות, יפות, עדינות... עם נעליים של זונת בדס"מ. ואני לא יכולה להסיר מבטי 😄 אבל הצעירות... מה לעשות. אחת מחליפה את השניה. אין ביניהם מאום. נראות אותו דבר, מדברות אותו דבר, רוקדות אותו דבר...
הרבה יותר מעניין להתבונן במבוגרות. בקיצוניות -- הסבתות המענטזות. זה בכלל לא מעניין אותן שהן מקומטות, מגובנות, עייפות -- זו חתונה והן מענטזות. זה מקסים בעיניי. בחתונות הפולניות זה לא קורה. והצעירות יותר -- בנות הארבעים והחמישים -- כל כך יפות. באמת, עד כדי כך. יש את אלה שרוקדות עם הבעלים -- ואז זאת רוקדת עם בעלה של השניה, והאיש המבוגר הזה מפלרטט עם ההיא... זה מקסים. הם אוכלים את החיים בלי מלח. שמח להם.
אבל הכי מעניינות אותי אלה שלא בביחד. גם שם יש כמה טיפוסים. יש את אלה שבאות מהוקצעות -- שיער פלטינה מלאכותי בפן מושקע, צפורניים בנויות, טייץ צמוד, המון צמידים וענקים... הן כ"כ מושקעות שהן נראות כמו איזה צעצוע זול. ממש נורא בעיניי.
ויש את אלה שכל כך לא מודעות לעצמן -- יפיפיות, כי הן בכלל לא במחשבה על ההופעה שלהן. נראות מצויין, כי הן פשוט יודעות מה מתאים להן. רוקדות יפה כי הן עם המוזיקה, לא מחפשות להרשים. והן כל כך, כל כך מרשימות.... יש שם נשים שהייתי חוטפת בלי לחשוב פעמיים... אבל מה לעשות -- אני לא חופשיה שם.
יש קטע כשבאים לבד לחתונה של החברים... אני גם רוקדת עם כל הבעלים, אבל אני צריכה להזהר שלא יחשבו שאני "רוצה אותם". אני צריכה להיות ידידותית, אבל לא רעבה. ואללה, אני ממש לא רעבה לגברים האלה, חחח.... אבל קל כ"כ להסחף; האנשים האלה יודעים לחגוג... יש שם קסם מובנה. תפס אותי איזה תימני חובש כיפה, ורקדנו נון-סטופ לפחות שעה. איזה רקדן... גרם לי להיראות מעולה, ואני ממש לא רקדנית :)) פתאום, כל הצלמים נצמדו אלינו, ועזבו את כל בנות ה-24 החמודות -- פשוט כי הייתה לנו נוכחות. כי חגגנו ברגלינו. זה באמת היה מקסים. המווסיקה של האירועים האלה משאירה אותי עם קצת כאב ראש... אבל פה ושם יש גם שירים שאפשר לעבוד איתם, ועשיתי איתם את המיטב 😄
אין פה שום מסקנות, למי שקרא בסבלנות עד כה. פשוט אירועים כאלה -- שאולי כל כך נורמאליים עבור הישראלי הממוצע -- נראים לי דבר יוצא דופן ומופלא. אני עדיין לא יודעת אם אני אוהבת אותם או לא. אבל מה שבטוח -- זאת חוויה. מזל שהבת השניה מתחתנת רק בנובמבר. יש לי זמן להתאושש 😄
.
ב??א?מ?ת ז?ה א?י?ם: ה?ם א?ינ?ם מ?ב?ינ?ים-
ז?ה ה?י??ל?ד ה?ר?ע ש??נ??כ?נ?ס ל?י ב??פ?נ?ים-
ת??מ?יד הו?א נ?כ?נ?ס ב??י ב??ל?י כ??ל א?ז?ה?ר?ה,
ה?י??ל?ד ה?ר?ע!
.
Ah, but I was so much older then
I'm younger than that now
