.
משתפת משהו שכתבתי בקונטקסט אחר, אז אולי זה יהיה קצת חסר מסגרת... אבל לא נורא. זה קשור לחוסר היכולת לרצות... לא באמת, כמובן, כולם רוצים. אבל יש הרבה פעמים ש(א)נשים מאבדים את היכולת שלהם להתחבר למה שהם רוצים, לבטא את זה, לתת לעצמם לגיטימציה... אז זה קטע מתוך שיחה על הנושא הזה.
***
כשאתה כל הזמן ב survival mode, באמת אין לרצות. לשם משל -- אתה שוחה באוקיינוס ובסכנת טביעה. כל משאביך יהיו על להמשיך לשחות/לצוף. אתה תסתכל קדימה רק במידה שההסתכלות הזאת תביא אותך לחוף מבטחים. אתה לא - באותו רגע - תחשוב "בא לי גלידה". לא רק כי זה לא רצון פרקטי באותו רגע. באותו רגע פשוט המוח שלך עבר להילוך אחר.אין בעולם גלידה.
זה בראש הפירמידה. נרד צעד.
אם אתה במחנה שבויים, וכל יום מאכילים אותך בשעה 7 בבוקר דייסה וכוס מים. וזהו. כל יום. אין למי לפנות, אין שוק שחור, אין כלום. אתה אולי -- ובאמת רק אולי -- לפעמים תפנטז על גלידה או סטייק עסיסי. אבל בפנטזיה רחוקה כזו, כמו שמפנטזים לזכות במליון דולר בלוטו. לא *רצון* אמיתי, מיידי. כי אין לך אופציה לממש את זה.
נרד עוד מדרגה. אתה במקום שיש בו פוטנציאל להשיג סטייק או גלידה. אבל -- זה לא בידיים שלך. מישהו אחר מחליט אם תקבל. אז מידי פעם אתה מקבל סטייק, ומידי פעם לחם עם תולעים. אתה מנסה להבין אם יש דפוס לעניין, אתה מנסה להבין אם זה סטטיסטי (כל 10 פעמים) אם זה תלוי במשהו שעשית או לא עשית, אם זה קשור למזג האוויר. אתה מטמטם את עצמך כל פעם, כי אתה ממש מעדיף (ורוצה) סטייק, ולא לחם עם תולעים. אבל לאורך זמן, שוב ושוב כל "שיטה" שלך מוכיחה את עצמה שיטה כוזבת. ואז, הרצון שלך הופך להיות מקור תסכול יותר גדול מאשר אם רק היו מאכילים אותך כל הזמן תולעים. זה נהיה מין חור שחור בנשמה -- כי אנחנו בנויים ככה שאנחנו לא יכולים *באמת* לוותר על הרצון לסטייק מול לחם עם תולעים. אז הלרצות שלנו הופך לדבר שלילי, כואב. במקום הזה, אנחנו לומדים לשחרר. ניתן להמשיך, יש עוד דרגות, עוד רמות, עוד דרכים שאפשר להפוך משהו כל כך פשוט ומובן מאליו כמו לרצות למשהו טראומטי, משהו לא טבעי.
מה שאני מתכוונת לומר, זה שרצון זה לא משהו תלוש. חייבת להיות אופציה למימוש, ודרך להגיע לשם. מה שאומר שיש לך שליטה (לפחות חלקית) על המימוש. מה שאני מתארת זה מצבים שאין בעצם דרך למימוש, ואז אתה פשוט נשאר פעור. אי אפשר לחיות פעור. אתה נשאר באמצע קפיצה, אבל הוציאו את המים מהבריכה. אי אפשר לחיות ככה.
...
לפני 14 שנים. 23 ביוני 2010 בשעה 16:27
