עצבנית.
על עצמי. ועל עוד כמה אנשים. אבל בסוף - בעיקר על עצמי.
כי נמאס לי להיות רציונאלית. ונמאס לי להיות נחמדה. אני רוצה להיות חופשיה להרגיש מה שאני מרגישה ולעזאזל עם כולם. ומי אמר לי שלא? רק אני, נכון?
אז אני עצבנית. קודם כל, כי אני נותנת לדברים שלא קשורים אלי להפריע לי. שנית, כי אני בכלל מרגישה שמפריעים לי. ושלישית, כי אני שופטת את עצמי, וחושבת על הלמה והאיך והמה זה אומר.
אזלו לי הכוחות. אין לי משאבים להיפגע. אף פעם אין לי משאבים להרשות לעצמי להיפגע, ונראה שכל פעם שאני חושבת שאולי הפעם, אז אני מתבדה. ואני באמת לא יודעת כמה זה אני, וכמה זה באמת שאנשים שוכחים שגם לי יש רגשות, ושאני מסוגלת להיפגע.
(היה עוד, אבל כנראה שהגעתי לגבול של החשיפה העצמית שלי. לא שחשפתי כזה משהו, אבל יחסית אלי? הרי שום דבר פה לא נכתב בחיוך, וזה כבר צעד גדול בשבילי... )
לפני 16 שנים. 1 במרץ 2008 בשעה 14:51
