לפני 16 שנים. 8 בספטמבר 2008 בשעה 8:26
...
חייבת להודות שאני אופטימית חסרת תקנה.
לא משנה כמה פעמים אנשים מאכזבים אותי, אני איכשהו תמיד מצפה לטוב, מכולם.
לא משנה כמה פוגעים בי כל פעם שאני מרשה לעצמי להיות פגיעה, אני שוב מרשה.
לא משנה שאני לא יכולה לזכור מתי, אם אי פעם, עשיתי משהו למישהו, בכוונה או בזדון או עם כל רוע בלב ואפילו קטן... ושעדיין מאשימים אותי, או אומרים עלי, או מבקרים אותי, או שוכחים אותי...
אני בשלי. נותרת פגיעה, מאמינה, מתלהבת כל פעם מחדש.
אז אולי אני בעצם טפשה. אף פעם לא חשבתי כך, אבל אולי אני פשוט באמת חסרת איזו אינטליגנציה בסיסית, שאמורה לעזור להתמודד מול כל האנשים שאני נתקלת בהם, שאין שום בטוחה שהם נחמדים, נורמליים, אמיתיים, כנים או כל דבר שפוי אחר.
בכל זאת, אני מעדיפה לחשוב על עצמי בתור אופטימית.
אבל אני חייבת להודות שזה נמאס.
