...
יש תמיד דברים שאני לא מבינה. אני לא לבד, כמובן, מי שטוען שהוא מבין הכל אפשר כבר להסיק עליו מסקנות. אבל יש דברים שאני *ממש* לא מבינה. וזה בדרך כלל נוגע להתנהלות של אנשים.
המקרה האחרון התמוה:
היה איזה שולט שהכרתי, כאן בכלוב. לא מגדיר את עצמו כך (לפחות ברמת הפרופיל) אבל זה התפקיד שלו בכוח. בתחילת ההכרות הוירטואלית היו הרבה התחלות והפסקות. הוא הסתייג מלגלות על עצמו יותר מידי. וזה בדרך כלל פסילה מיידית אצלי. אבל מכיוון שהשיחה וירטואלית, ולא אחת משעממת, זה איכשהו נמשך. בצחוקים כאלה. עד שיום אחד הוא הודיע שהוא רוצה לקחת את זה לצעד הבא. ואז הייתי צריכה להזכר שהוא נשוי (גם פסילה) ובכל הקטעים המקרטעים (מחשידים). אבל הוא הבטיח לי שיש הסברים לכל, ושהוא בטוח שאני אבין. אני יכולה להיות נאיבית (ראו כותרת הבלוג), וגם חשבתי לעצמי שאין לי מה להפסיד בלתת לאדם צ'אנס להכיר בזמן אמת. זה לא מחייב. אז עברנו לטלפון ומסנג'ר.
הוא מאוד חיזר, מאוד פירגן, וממש לא לחץ – זה היה מבורך. לא יודעת אם ההסברים באמת סיפקו, אבל בלי לחץ זה בלי לחץ, ולא הייתי צריכה לעשות עם זה כלום. כשעברתי משהו קשה, האדם הזה היה מיד לצידי, ועזר לי מאוד. וכך בעצם נפגשנו פנים מול פנים בפעם הראשונה. העזרה, התמיכה – זה מה ש"קנה" אותי, ופתאום היה נראה לי שאולי אני כן יכולה להיות איתו. אולי.
הספקות לא נעלמו, אך לא הפסקתי את התקשורת. אבל פתאום, עכשיו שכבר הייתי איכשהו "על החכה", עוד כמה דברים התחילו לקרות. בשיחה אחת הוא שאל אותי על איזה גבול שלי. וזה היה גבול. אחרי זה הוא בא אלי בטענות – מרות, צורבות – שכנראה לא אכפת לי ממנו כי אני מציבה כגבול משהו שהוא רוצה. בעיניי זה נתפס כשיא המניפולטיביות. היו עוד מקרים כאלה. התחלתי להרגיש שהאדם הזה מכרסם בבטחון העצמי שלי, שהוא "מקטין" אותי, שוחק אותי. לא נעים.
אבל אם זאת, היה את כל הקסם האישי, החיזור, החיבה, האינטליגנציה, וכל הדברים הטובים. אבל פה ושם – הקשר שוב קרטע. כמו בהתחלה. ובעצם, חוץ מזה שאני נוטה להתחבר רגשית גם כשהקשר לא כזה עמוק – לא הייתה פה השקעה גדולה. לא היו סשנים, לא היו זיונים... זה היה כאילו כל השיחה בינינו זה קדם לדברים האלו. להחליט אם זה מה שרוצים.
ואז הוא נעלם לי. שבועיים, שלושה, לא זוכרת בדיוק. כשהוא צץ מחדש, אני כבר לא הייתי בעניין. אני לא מקבלת בקלות שמתעלמים ממני. הוא שכנע אותי שאדבר איתו, אז פתחנו מסנג'ר. מיד, ובלי שום דיבור מקדים, הוא דרש שאפתח מצלמה. דבר שאני גם נמנעת ממנו. רצה לראות את זיו פניי. נו, טוב. פתחתי. כל הזמן מרגישה מטומטמת, חלשה... למה אני לא פשוט זורקת אותו לקיבינימט? כי הוא עזר לי פעם? הוא פותח מצלמה, ונאמר רק שהיא לא הייתה מכוונת אל פניו. אני מנסה לדבר איתו, והוא דורש שאני אתפשט. סליחה? זה ממש לא חלק מהעניין בינינו, ובטח לא מגיע לך פרס על התעלמות של שבועות. זה לא קרה.
הוא כעס.
סגרנו.
חסמתי אותו.
...
עוברים כמה חודשים. איכשהו, הסרתי חסימות במסנג'ר, כולל אותו. ואתמול – אחרי כל הזמן הזה – אני מקבלת ממנו מסר.
"רוצה שאשתמש בך?"
"סליחה, מה פתאום?"
"זהו רצוני."
שאלתי, חקרתי... באמת אני רוצה להבין. אין בינינו כלום. מה שהיה, היה מזלזל. מניפולטיבי. ונגמר מזמן.
לא היה מוכן לענות על שאלות. יתרה מכן, הוא אמר לי שזו "טפשות" מצידי "לעמוד על שלי". למה? כי אני מפסידה.
אז ככה. במקום שאני ארגיש "יו, חבל שאני מפסידה", זה רק הזכיר לי כמה אני שונאת דומים מניפולטיביים... אם אני לא מתנהגת כרצונך, אני טפשה??? אני אמורה להכנע למשהו כדי לא להתפס כטפשה? בעיני מי, בדיוק? יש בחורות שנופלות בפח הזה?
וההגיון גם אומר שאם אתה רצית אותי, ולא קיבלת, זה אתה שמפסיד.
והטפשות זה לחשוב שכל כך קל לעשות בי מניפולציות. כי כמה שאני נותנת לאנשים צ'אנסים, וכמה שאני רוצה לראות דברים בצד החיובי, וכמה שאני לפעמים נאיבית... אני באמת לא טפשה.
-----
וזה מה שאני לא מבינה. מה זה היה, לעזאזל, כל הפניה הזו????
לפני 15 שנים. 15 בספטמבר 2008 בשעה 9:57
