Naivete

.

החיים לפעמים הם רכבת הרים.

ובגדול - טוב שכך. שלא יהיה משעמם...

אבל באמת, אי אפשר לחיות בלונה פארק. זה מאבד את הקסם מהר מאוד ובאופן כללי מעייף וגם מעורר קצת בחילה.

~sigh~

השבוע שעבר היה כל כך מדהים. הכל הכל היה מקסים ולא יכלתי לבקש תחילת שנה יפה יותר.

נהניתי בכל כך הרבה רמות החל ממשחקים וריקודים וכלה בחברות וחוויות בונות ועמוקות.

אבל כל עליה סופה בירידה והירידות פה הן תלולות.

לא יודעת מה יהיה.

לא טוב לי עם זה.

לא אוהבת כעס ורוע, ומשתדלת לא לתת להם מקום אצלי. ודווקא כי אני וכעס מכרים ותיקים, אינטימיים... אני מכירה את הרעל שלו.

אבל לנקות כעס זה לא תמיד קל. ולא תמיד אפשרי. ולא תמיד אפילו האחריות שלי. אבל מה שאני יכולה אני עושה... את השאר אצטרך ללמוד לקבל.

לא יודעת מה יהיה.

~*~*~

היום היה לי רגע שאני הייתי הכי אני. זה היה רגע מושלם כזה, כי יש לי יותר מידי רגעים שאני בכלל לא יודעת מי אני. לא בעליות ולא בירידות.

הרגע הזה היה רגע קטן, ולא חשוב בספירת הרגעים של החיים. אבל אחלה רגע. צחקתי המון. הצחקתי המון. עשיתי לאנשים טוב רק בזה שהייתי אני. עשו לי טוב בחזרה.

אני רוצה את הרגעים האלו. רוצה ורעבה. זה היה רגע ששווה כמויות לא מבוטלות של החרטא של החיים. רגע שממתן את כל הירידות.

הולכת לישון. מחר יום חדש. הרכבת נעה לה...