היום נחתתי.
לא מפריז, זה היה שלשום.
נסחפתי על גבי רוח סערה, פרוצה, אלימה...
כבר שבוע שאני נלחמת בברקים וברעמים.
ומפסידה במאבק.
והיום נחתתי.
לפני זמן לא רב, חשבתי, כמה אני חזקה
כמה אני יכולה להכיל
הכלתי כבר הכל בעצם, ויצאתי בקצה השני של המנהרה.
אחרי זה, הכל זה עניין של זמן.
כמה טעיתי.
שכחתי כמה דברים, כמו שגם אני במשוואה הזו.
אני, עם כל מה שאני מביאה עימי.
הרי איני רק מיכל, או כלי, או חוט מוליך.
אני מביאה עמי עצמים שונים:
אהבה גדולה
פחד גדול
נתינה עצומה
ומצוקה קיומית.
אכזבות, וכאב
ורגעים של אושר.
בתוך הסערה, הכל מתערבל.
טבעה של סערה,
הוא שהדברים השקטים, הרגועים
אינם מתבטאים שם.
סערה מוציאה את הכוחנות
את המלחמה
את התשוקה
את כל הדברים שסוערים בתוכינו.
פערתי פה, והסערה נשאגה מקרבי.
וסחפה לתוכה את כל מי שעמד בדרכה.
כולל אותי.
ואז נחתתי.
אבל היו חללים.
היה כאב גדול
וסגירה של שער
דלת שנטרקה.
הסערה זורה הרס.
אבל אני עכשיו שקטה.
...
אני יודעת מה טוב.
ואני כלולה בזה.
לפני 15 שנים. 16 באוגוסט 2009 בשעה 18:33