.
יש לי איזה טייטל לא פורמלי... נסיכה. כן כן, תצחקו. אני הנסיכה של המאפיה הבוכרית של נהגי המוניות בתל אביב. אני כבר יושבת על כס מלכותי מספר שנים, מקבלת את שירותם והערצתם של נתיניי בחן הנהוג על ידי נסיכה לא בוכרית.
אין פה יותר מידי זכויות שבאות לביטוי ביום יום. אבל אסור לזלזל במסירות והנאמנות הבוכרית. כל חברי המאפיה נלחמים ביניהם על הזכות להסיע אותי, וכבר יותר מאחד הודח מרשימת הנהגים הרשאים לכך בעקבות איחור הקל שבקלים. (רשאים זה לא אני קובעת, יש מוכתר, ראיס... הוא מנהל שם את העניינים. חלילה שהטרחה תהיה עלי!)
ביום-יום, זה מתבטא בדברים קטנים. אוספים אותי מהבית, ופותחים לי את הדלת. דואגים לי למסטיק, סוכריות, טישו... כל דבר שינעים עלי את הנסיעה. מתקשרים חמש דקות לפני שמגיעים, מחכים לי בסבלנות... אין דיבורים בטלפון בזמן הנסיעה. מדווחים לראיס שהגעתי בשלום. דברים כאלה. קטנים ונחמדים.
אבל מדי פעם אני מקבלת אות או רמז כמה הם באמת אוהבים אותי. כשבאים לקחת אותי על חשבונם ל- או מ- מקום שהם יודעים שהוא חשוב לי. בהצעות עזרה (מהסוג הלא-כך-כך חוקי) נגד מי שרק יעיז לעשות לי רע. בהכרת התודה על עצות שנתתי להם במהלך השנים ושיעורים שלימדתי אותם, והם באמת לקחו ללב.
היום, שוב נגעו לי שם עמוק בלב. נהג אחד שכבר מזמן לא יצא לי לראות בא לאסוף אותי. הוא כל כך התרגש, יצא מהאוטו, נישק את ידי... עד כדי כך התגעגע? אחרי זה, בירך אותי במזל טוב, לכבוד יום האישה. כולו נרגש, הסביר לי איך גבר הוא בכלל לא גבר ללא האישה, זה היה כל כך מתוק. החבר'ה האלה, השחורים, כבדים, שעירים, פשוטים (מילים שלהם :)... יש בהם נשמה כל כך יפה. אחרי זה, היו לי בעיות עם הכספומט, ובכלל לא היה לי כסף לשלם לו. הוא עוד היה מסיע אותי בכל רחבי המדינה לפתור לי את העניין, וכמובן שאין בעיה שאשלם בפעם הבאה. מתי שזה לא יהיה.
לפעמים זה לא דורש הרבה, רק שבנאדם יהיה אמיתי. השמחה הייתה כל כך ממשית, הרגש כל כך עמוק, הדאגה לי -- ולא לכמה שקלים -- כל כך כנה.
הכבוד הוא באמת כולו שלי שיש לי אותם. עשו לי את היום, ולא בפעם הראשונה.
ויום האישה שמח לכולם!
לפני 14 שנים. 8 במרץ 2010 בשעה 15:51
