.
לפני כמה שעות, בדרך הביתה מהמסיבה תקף אותי מינית גבר זר פשוט ככה, באמצע הרחוב.
אני בסדר, למי שדואג.
אבל זה מפחיד ברמות שפשוט עוד לא עכלתי.
אני תמיד חושבת על העיר הזאת כבטוחה. ועל עצמי כמסוגלת להגן על עצמי. ובכלל, שמשדרת "לא קרבן" למי שבסביבה.
אבל כנראה אם הולכים עם מגפי פלטפורמה עם עקב סטילטו, "מבקשים את זה". חוץ מהמגפיים לא היה שום דבר פרובוקטיבי בהופעה שלי (לא שזה היה מתרץ את זה, רק מחפשת מה גרם לו לעצור את מכוניתו באמצע אבן גבירול, לחצות כביש הומה, לבוא אחרי מרחק של עוד רחוב... ואז פשוט לתקוף אותי מאחור. זה היה הרבה מאמץ, לא crime of opportunity).
אני יודעת שעשה כל זאת כי אני מיד הסתובבתי, בעוד מוציאה את הטלפון הנייד ומתקשרת למוקד חירום, ורדפתי אחריו. ככל שיכלתי עם העקבים הנ"ל. וברור שהוא הצליח לשים בינינו מרחק, אבל הספקתי לראות אותו נכנס למכוניתו, אשר הוא עצר ככה באמצע הכביש הראשי. לצערי לא הספקתי לראות את מספר הלוחות שלו, ועד שהגיעה ניידת משטרה הוא כבר היה בלוד או רמלה או הרצליה בכלל.
לא עזר לי פה הקיקבוקסינג שלי, או זה שאני יודעת להוריד כאפה ולא פוחדת לעשות כן. הוא תפס אותי מאחור, והייתי על העקבים ה"קטלניים", וכל השיטה שלו הייתה "פגע וברח". אז הוא ברח. אבל מה אם הוא היה פשוט מפיל אותי? מה אם... מה אם...
אני בסדר. אבל אני צריכה לחשוב איך לעכל את זה שזה יכול היה להיות אחרת. אני לא טיפוס של לחיות את החיים שלי בפחד, ואני מסרבת לתת לסוטים (כן כן, אנחנו לא באמת הסוטים, זה הוא הסוטה) את הכוח עלי. אבל יש גם צד פרקטי...?
אני בסדר. אבל מישהי אחרת בפעם אחרת היא ממש לא בסדר.
והמעט שאני יכולה לעשות זה להגיד את זה בקול רם. להגיד את זה בכתב. פשוט להגיד ולא להסתיר. לא לקחת את זה על עצמי וגם לא להסתתר מהמציאות.
אז אמרתי.
לפני 14 שנים. 2 באפריל 2010 בשעה 8:38
