ימים אחרים

אני הולכת לכתוב את הפוסט הזה מכמה סיבות
א1.לא נראה לי שזה יעניין מישו אני כותבת כי מתחשק לי לזכור
א2. תפס אותי התקף נוסטלגיה
ב. אני מתגעגעת
ג. בפני מי אני כבר יכולה לספר את מי זה כבר מעניין
ד. ראיתי עספור ובסיום הפרק (פרק 43) היה שיר של אלברט עמר
"תני לי את היד שלך" ומשם הכל צף.

תחילת שנה של כיתה י'
הגיע לאוזני שמועה שקיימת במתנס ביפו ד' איזו שהיא להקת נוער
משו כמו צעירי תא רק לדרומים שבחבורה. פרויקט שכונות או משהו דומה.
אני בכלל הייתי מעיר אחרת הגעתי לתיכון הזה די במקרה אחרי שלא מצאתי את עצמי
באף בית ספר אחר.
הגעתי למתנס אמרתי שאני אוהבת לשיר , שרתי שיר וחצי או חצי שיר .
וקיבלו אותי ללהקה.
את כל הפרויקט הזה ניהלו אלברט עמר וזמירה רון.
היו שם ילדים מוזרים כאלה שלא יצא לי לפגוש אף פעם
היתה שם ילדה עולה חדשה עם מבטא חזק מאד היה שם ילד שהיה גדול מכולם
בשנתיים או שלוש והיה עדיין תיכוניסט כי נשאר איזה תשע מאות כיתות ,
היתה שם ילדה מאד שמנה ומעצבנת שחשבה ודמיינה שהיא שרה מינמום באופרה בפאריז
היה שם ילד הומו בארון ממש נשי ילדה ג'נג'ית מעצבנת כמו ההיא השמנה.
מבחינה חברתית לא היה מי יודע מה אבל הם כן ידעו לשיר.
זמירה רון נסתה לגרום לי לרקוד מאחר והיא היתה כראוגרפית - זה לחלוטין לא צלח.
העמדנו ממש הופעה עשינו גנרליות באניס האודטוריום של יפו ד' וכל זה שאני יודעת בוודאות
שכשתהיה הופעה אני פורשת , ככה בלי להגיד לאף אחד כלום. כי אני לא מסוגלת להופיע מול קהל
וסתם נהנתי מהשירה ומהחזרות כמו חוג כזה.ולא סיפרתי לאף אחד .ובאמת כך היה.
אני הגעתי לשם כי אהבתי לשיר ונשארתי בגלל אלברט.
הוא הזמין אותנו להופעה שלו בלוגוס ז"ל ושם ישבתי פעם ראשונה ילדה בת 15 ת"א
אמצע הלילה בירה ומלברו ושם התאהבתי בברים ובקטע התל אביבי שתפס אותי המון שנים
וכמו כולם אחרי גיל שלושים נגמלתי מהאהבה שלי לסצינה אחרי שבזבזתי הון של כסף
על תקופות של ג'יימסון תקופות של ג'וני תקופות של קוורבו ועכשיו גרגוס(טוב נו לא ממש נגמלתי
רק הורדתי כמויות ).
זמירה רון היתה ילדת חוץ מקיבוץ להבות הבשן , באיזו חופשת פסח היא העמיסה את כולנו
למחנה אימונים בקיבוץ נסענו באוטובוס לקריית שמונה ומשם לקיבוץ היינו שם חמישה ימים
ביום השני נגמר לי המלברו ומישהו נתן לי נובלס. אויח זה היה דוחה. לזה אני לא מתגעגעת.
אז שיפרנו את זה עם גראס (פעם ראשונה) והיה נעים.

שרנו את שירו של שפשף ושתי אצבעות מצידון וכמה מגניב שהצלחנו להתרגש מזה.
היום ששמעתי את השיר הסרט של התקופה הזאת רץ לי מול העיניים כאילו זה קרה לפני שנתיים.
התקופה לא היה ככ ורודה , ההורים שלי לא ממש היו הורים לברלים בלשון המעטה ודי ירדו לחיי.
כל יציאה מהבית היתה מלחמת חורמה ויכוחים שקרים ומריבות. אם כי יאמר לזכותם שלא ממש הייתי ילדה טובה ועשיתי להם צרות צרורות .
אבל הכל היה שווה
אפילו ששתיתי אז אולי סתם גולדסטאר מסריחה בבר של הלוגוס ז"ל
ושמעתי ככה על נקי את אלברט שר "שקוף"
היום , היום אין דברים כאלה.
גם רמי מרטין עם נוף של מונמרט לא יצליח לתת לי את ההרגשה ההיא של פעם.

איזה בעסה.








.