זאת לא הפעם הראשונה ועולה בי החשש שגם לא האחרונה שהמקום הזה משמש לי כפח זבל של הנשמה שלי (מישהו ניסח את זה כך באיזו כותרת של הבלוג שלו כאן וזה ניסוח מדויק לדעתי)
להכנס לכאן, לכתוב משהו שיושב לך על הלב ויש גם כאלה שנכנסים לקרא וגם אם לא מגיבים עדיין אני רואה במיספר הצפיות שוואלה, יש אנשים שבאמת מעניין אותם מה אני כותבת.
ולעניננו
פתחתי את העיתון היום היה שם איזה פרויקט SMS קראיטיבים ובצד הכותרת כתוב שהפרויקט היה בניהולה של תרצה גרנות שלא זכתה לראות את סיומו וזה מפורסם בשלושים למותה.
קיבלתי חלושס בכל הגוף
תירצה מתה.
בתום שנות התשעים בין 98/99
נרשמנו אני ובן זוגי שיבד"ל דאז ושלימים הפך לבעלי, לבית הספר לפרסום ASS
תרצה היתה מנהלת ובעלת בית הספר. אישה מדהימה מרתקת מצחיקה חכמה רגזנית נרגנת אינטלגנטית ובעיקר אדם מלא מכל וכל.
נהננו מכל רגע. היינו אז עניים מאד (אולי כי שילמנו יחד 20000 ש"ח שכר לימוד)
אבל מסופקים ומאותגרים. והיה ככ מעניין מרתק ושונה מכל החרא הרגיל שהאכילה אותנו האקדמיה בדיוק באותם שנים במקביל.
שלחתי לו היום הודעה שתרצה מתה
והאיש הזה שכמעט ולא מראה רגשות שלח לי סמיילי עצוב.
אני באמת בהלם שהיא מתה פשוט הלם
לפני 14 שנים. 23 ביוני 2010 בשעה 16:41
