ישבתי בבית ראיתי טלוויזיה שמעתי שירים , התפרקה לי הנפש .באותה אורגיה שנתית ארץ ישראלית , אורגיית עצב שכזאת ,שכול לאומי של כמה שעות משותפות כשכולם עצובים מתאבלים על הילדים שנפלו על הגנת המולדת. כל המילים והשירים על הרעות ויפה הבלורית והתואר , בעצם כבר לא ממש משמיעים שירי לוחמים אבל זה בערך הרעיון , יש נומי פרח ,יש תם השרב הגדול , יש יורם הו יורם שנשאר בן עשרים, אפילו החיטה צומחת שוב והנסיך הקטן מפלוגה ב׳ , אז עם הנפש המפורקת מהסיפורים וההורים שכולים עם העיניים הכי עצובות שיש בעולם אני חושבת עלהם , על אלה שאני לא מכירה ועל ההורים השכולים שאני מכירה ואפילו היטב וקורה שאני מתחילה ליבב ותמיד שאני מתחילה ליבב אני נזכרת בכלבה שלי שמתה ואני מיבבת עוד יותר . לא חשוב מאיזו סיבה אני בוכה , אני תמיד נזכרת בה . קמתי וקינחתי אף , כי תמיד שאני בוכה ולא חשוב מאיזו סיבה אני נזכרת בכלבה שלי ותמיד תמיד נוזל לי האף . קינחתי את האף ואמרתי לכלבה הנוכחית שבטח יבוא יום וגם אותה אצרף לסדר הבכי שלי . בואי נרד למטה נאכיל חתולים נעשן סיגריה ננשום קצת אויר נעים של לילה , בואי נצא קצת מהבית די , די עם העצב הזה , וגם כך אין שירי לוחמים יש אייל גולן ועוד איזה אפללו .. ואנחנו נמצאות בגינה חתולי הרחוב באים לאכל , עדיין היה לי עצוב ואז משום מקום רץ אלנו כלב גדול לבן בדיוק אבל בדיוק דומה לכלבה ההיא שהיתה לי , זאת שתמיד אני בוכה גם בגללה שאני בוכה . כמובן שסיפרתי לבעלים שלו שהיתה לי בדיוק כזאת ,ליטפתי אותו ושיחקתי איתו ונתתי לו קצת אוכל ( בגלל שזה הכלוב אני רוצה לציין : לכלב לא לבעלים ! ) . ולרגע שכחתי שיום הזכרון וחייכתי חיוכים גדולים גדולים . אוף אך התגעגעתי אליה . אתמול שש שנים שאנחנו לא יחד . שש שנים .
אז אני זוכרת גם אותה , אותה ואותם.
