בחוץ דצמבר וחם חם כמו גהנום. היקום יורק לי בפרצוף כמה טיפות של גשם כאילו רוצה להעליב ולהתריס . דצמבר בלי גשם זה מדכא . בחזרה הביתה הווטסאפ שלי מצפצף כמה התרעות ברצף . בפעם האחרונה שזה קרה כולם הודיעו על אריק . היום זה ספי ריבלין . זה מבאס כל המוות הזה . כשאריק מת בכיתי , הרבה בכיתי . כי אריק זה פס קול נוגה על אף היותו גם מצחיק לפעמים , העין היתה מורגלת לנזול כשאריק ברקע. ספי זה לחייך ,זה ילדות, זה ההוא שמגיעים אליו הביתה כשהולכים קצת ימינה ועוברים את ההר . זה האיש שהכרנו כל פינה בבית שלו ופיתחנו רגש של קנאה מול דנה הילדה שהיתה מגיעה לבקר אותו . אני משתדלת לא לבכות כי תמיד חייכתי כשראיתי את ספי, אני לא מצליחה . כשאשפי התקשורת מנגנים לי על מיתרי הרגש ומשדרים את הראיונות שאחרונים שלו וברקע שיר פרידה מהחיים : אני גיטרה . את אני גיטרה כתבה נעמי שמר לבני אמדורסקי עת היה גוסס ממחלה דומה לזו של ספי ריבלין . אני בוכה . נשברת . הינה עוד אדם שעבורו הכל תם ונשלם . רק חביתוש נצחי .
אין ברירה אני חייבת לנסוע שוב ללונדון .
