כבר יומיים אני מנסה להתעסק בכל דבר אפשרי רק לא לשבת כמה דקות לבד בשקט להזכר להבין ואז לבכות . להזכר באישה יקרה טובה רחוקה ששוכבת שם באיזה בית חולים בפריז ואין מילה אחרת : גוססת . היא לא יכולה לשמוע אותי או להבין אותי .מאחר ואני אדם נוסטלגי,בסדר נו , סנטימנטלי ; אני נזכרת בבוקר ההוא התעוררתי מוקדם ואיתי התעורר החשק לאיזה מאפה צרפתי מהבולנז׳רי ,יצאתי בשקט , לא רציתי להעיר ופריז כמו פריז משכה אותי לטיול ,קניתי דברים וישבתי שם באיזה פארק קפואה מקור האכלתי יונים . חזרתי הביתה מחייכת ובתחילת הרחוב היא עמדה צועקת עליי במילים שחצי שלא הבנתי . מה שכן הבנתי הוא : שיש ערבים שאני משוגעת ושהיא דאגה נורא. אני זוכרת שעניתי שבסך הכל רציתי קצת לטייל ומה את דואגת זאת פריזזזז! היא הייתה מכינה לי אוכל צרפתי בסיסי שזה חמאה וחמאה עם משהו והיתה לי שם תקופה שקטה ומאושרת עם יין ויין וקוניאק וגבינות, אבל לא מסריחות .שתינו קפה ממאגים ענקיים ועישנו מלבורו אני לייט היא רגיל . אני הפסקתי לעשן היא המשיכה. עכשיו היא זקנה מאד וחולה ועומדת למות ונמאס לי להפרד מאנשים שאני אוהבת. כמה קלישאה זה להגיד עכשיו : ״ תמיד תהיה לנו פריז״ . נשבר לי הלב . נשבר לי הלב .
