זכרונות
ככה זה בימי זכרון , זכרונות.
חברים רבים לי . חברים זכרים.
כזאת אני , אוהבת נשים שונאת דיכוי נשי פמדומיסטית בנשמה , יחד עם זאת מתחזקת חברות רק עם אחת, כל היתר גברים . הגברים האלה החברים שלי בחלקם היו לוחמים .
זכרונות . ״ אם יכולת למחוק ממוחך את זכרונות המלחמה , הטובים והרעים , היית מוחק?״ שאלה אילנה דיין את מאיר דגן , בראיון האחרון שלו כשהוא גוסס ממחלת הסרטן . ״ בהחלט״ הוא ענה לה בקול העמוק והסמכותי שלו. בקול הזה שאת מאמינה לו.
החיילים האלה הגברים האלה, הלוחמים , החברים שלי . החיים . אלה שלא מתו נורו נשרפו התפוצצו התפרקו בשדה הקרב. החיים , אלה שעדיין פה !
נושאים בלבם במוחם זכרונות של מוות של תופת של חברים מתים של פציעות של שכל ואבדן .
החברים האלה גם אם חלפו עשרים שנים או שלושים כי מה לעשות גם עם זכרונות של תופת מזדקנים , עדיין לא יכולים לאכל ״ על האש״ הריח .. הם אומרים לי. הם נבהלים כשנתרקת דלת, רעש מסוקים מרסק אותם. יש להם מבט כזה בעיניים .כן, כזה.
כאילו עכשיו , ממש עכשיו הודיעו להם משהו ממש רע.
המבט הזה בעיניהם כל הזמן, כל יום .
לפעמים הם מחייכים וצוחקים וחיים אבל רק לפעמים .
יש כאלה שקוראים לזה פוסט טראומה אני קוראת לזה זכרונות.
ימי זכרון.
שמדינת ישראל תכבד את חייה כמו שהיא מכבדת את מתיה , שכבודם כמובן במקומם מונח.
אולי יהיה פה טוב יותר.
המתים מתים , החיים עדיין ביננו.
לחברים שלי
לחיים, למתים
ולחיים המתים.
