כילדת שנות השבעים ( לא חורף 73) יותר לכיון אפריל77 גדלתי עם סיפורים על המלחמה . המלחמה ההיא מלחמת יום כיפור. איך נפלו חברים של אמא איך הם ישבו בבית ומידי פעם שמעו צעקות בשכונה מאיזה בית שבאו להודיע על הגרוע מכל . סיפורים על אבא שלי שהיה שריונר ביום כיפור וכל החברים שלו נשרפו שם בסיני בטנקים ורק הוא ניצל .
הייתי ילדה קטנה והבנתי שכולם צמים בגלל כל החיילים שמתו . כמו יום זכרון שכזה. רק שלא הבנתי איך זה שביום הזכרון לא צמים כי גם ביום הזכרון בכו. אני זוכרת את אבא שלי יושב במרפסת עם תחתונים ובירה בערב יום כיפור מסתכל לרחוב הראשי ההומה אנשים ואופניים יושב לו בשקט הזה שלו ואני כרגיל מפריעה לו .
״ אבל אבא ! מתו לך חברים למה אתה לא צם כמו כולם ?״
״לא צמים בגלל המלחמה והחיילים שמתו, צמים בגלל אלוהים , כדי לכפר על העוונות ואני לא צם כי אני לא מאמין שיש דבר כזה שנקרא אלוהים ״
חלפו להם שלושים שנה . אבא שלי כבר פחות כועס על אלוהים ומאז שאבא שלו מת הוא לקח לו בירושה צנועה את הטלית והתפילין שלו . והוא צעד היום לבית הכנסת עם תיק הטלית עליו רקום שם אביו עם כיפה חולצה ונעליים לבנות.
זה לא שהוא התחיל להאמין שיש אלוהים , הוא מתגעגע לאבא שלו .
