יש סיפור כזה איך פעם אחת הייתי מאושפזת בבית חולים עם איזה סיבוך שהיה לי עקב ניתוח בגב הייתי צרכה לקבל אנטיביוטיקה דרך וריד והשאירו אותי שם כמה ימים.על פניו לא טרגדיה כזאת גדולה אבל בתקופה שזה קרה היה גם ככה עמוס רגשית. הייתי שם מרוסקת עצובה וכמה שזה ישמע מפתיע בודדה ואבודה ורציתי לברוח משם. ישבתי אז בחוץ בתל השומר סוללת הנייד שלי כבר עמדה למות הייתי אני היאוש שלי הכאבים והנייד הגוסס. אז עוד עישנתי.
באה אישה לא צעירה ישבה לידי. יש לך אולי מטען לטלפון כזה? שאלתי סתם מתוך יאוש. כן יש לי למעלה במחלקה.שמחתי אמרתי שאבוא לקחת וכמובן הבטחתי להחזיר.
שאלה למה אני כאן, סיפרתי ואז שאלתי ואת?
הבן שלי, ככה סיפרה, בערב חג פשוט התעלף ומאז לא מתעורר. הוא כבר שבועיים כאן.
באותו רגע הרגשתי גל גדול של מים בנשמה מציף אותי, מעיר! תראי מה אנשים עוברים. את בסדר את תהיי בסדר.
הכל יחסי תתעודדי. באמת יצאתי משם ובגבורה רבה הצלחתי להמשיך בחיי ואף ניצחתי.
עברו הרבה שנים, שוב בית חולים אבל היום החיים צבועים בצבע אחר. הכל יותר רגוע יותר חיובי ובטוח.הילד יותר גדול האנשים שסביבי יותר בוגרים רגועים ובעיקר מבינים אותי ואת החיים שבחרתי לחיות. ויש אותו שכבר דיברתי עליו לא פעם ועל האור הגדול שהכניס לחיים שלי.
אז הייתי בבית חולים, עברתי את זה והפעם זה היה הרבה יותר קל. ככה זה אחרי גיל ארבעים, חיים רגועים.
שבוע הבא ברלין - אויח כמה שאני צרכה את זה.
