בהופעת סוף קיץ בשפיים ישבתי על כיסא, מעולם לא על דשא, מול במה ועליה עומד זמר אחד בג'ינס יושב על כיסא ומנגן על גיטרה. כשכל הילדים העדיפו בריכת גלים ומגלשות מים, ישבתי שם הייתי מאוהבת בו לא חשבתי על זה אז שהוא יכול להיות אבא שלי. זה היה פעם כשעוד הייתי רומנטית. התקופה הרומנטית אפשר לקרא לזה. כמו בפרק הזה בבגרות בהסטוריה שאני לומדת בימנו עם הילד שלי, וזה לא נכון אמפריות לא נופלות תמיד לאט. לומדת שוב לבגרות , ילדותי השנייה כן גם מנור כבר לא כאן.
כל כך הצטערתי שם כשאני יושבת מול הבמה שלא קוראים לי סיון. רק אני בארץ הזאת בשנות השמונים הסתובבתי עם השם האנגלי הזה שדפקו לי ההורים שלי, כשכולן היו חגית ודנית וליטל ומיכל. כאילו ידעו איך אוהב את אנגליה כשאגדל, אוהב את אנגליה ובכלל אסתובב יותר בגרמניה. אולי בכלל היו צרכים לקרא לי אדולפינה.. או אנגלה.
ואני שומעת אותו עכשיו ולא כי הוא מת אז נזכרתי בו. כי הוא ועוד רבים כמו מתי שיחיה ואריק ז״ל הם פס קול של חיי. אבל כשהם מתים זה מרסק אותי.
אני שומעת אותו ומספרת לו בלב שכן גדלתי והפכתי לגברת ועוד איזה ניסיון רכשתי בחיים!
אני זוכרת,
היו זמנים יפים והיו לא.
שיער גולש, עיניים רחוקות מתמימות.
לא קוראים לי בכלל סיון
ואתה כל כך רחוק מכאן
