ישבתי בבית ראיתי טלוויזיה שמעתי שירים , התפרקה לי הנפש .באותה אורגיה שנתית ארץ ישראלית , אורגיית עצב שכזאת ,שכול לאומי של כמה שעות משותפות כשכולם עצובים מתאבלים על הילדים שנפלו על הגנת המולדת. כל המילים והשירים על הרעות ויפה הבלורית והתואר , בעצם כבר לא ממש משמיעים שירי לוחמים אבל זה בערך הרעיון , יש נומי פרח ,יש תם השרב הגדול , יש יורם הו יורם שנשאר בן עשרים, אפילו החיטה צומחת שוב והנסיך הקטן מפלוגה ב׳ , אז עם הנפש המפורקת מהסיפורים וההורים שכולים עם העיניים הכי עצובות שיש בעולם אני חושבת עלהם וקורה שאני מתחילה ליבב ותמיד שאני מתחילה ליבב אני נזכרת בכלבה שלי שמתה ואני מיבבת עוד יותר . לא חשוב מאיזו סיבה אני בוכה , אני תמיד נזכרת בה . קמתי וקינחתי אף , כי תמיד שאני בוכה ולא חשוב מאיזו סיבה אני נזכרת בכלבה שלי ותמיד תמיד נוזל לי האף . קינחתי את האף ואמרתי לכלבה הנוכחית הקטנה שישבה עליי שבטח יבוא יום וגם אותה אצרף לסדר הבכי שלי . בואי נרד למטה נאכיל חתולים נעשן סיגריה ננשום קצת אויר נעים של לילה , בואי נצא קצת מהבית די , די עם העצב הזה , וגם כך אין שירי לוחמים יש אייל גולן ועוד איזה אפללו .. ואנחנו נמצאות בגינה חתולי הרחוב באים לאכל , עדיין היה לי עצוב ואז משום מקום רץ אלנו כלב גדול לבן בדיוק אבל בדיוק דומה לכלבה ההיא שהיתה לי , זאת שתמיד אני בוכה גם בגללה שאני בוכה . כמובן שסיפרתי לבעלים שלו שהיתה לי בדיוק כזאת ,ליטפתי אותו ושיחקתי איתו ונתתי לו חטיף שהיה לי בכיס. ולרגע שכחתי שיום הזכרון וחייכתי חיוכים גדולים גדולים . אוף אך התגעגעתי אליה . אתמול שש שנים שאנחנו לא יחד . שש שנים .
***
עברו מאז שש שנים, מאז שכתבתי את המילים האלה. ועכשיו אני בוכה על שתי כלבות שהיו לי
אחת שאני מתגעגעת אליה 12 שנים ואחת שאני מתגעגעת אליה חודשיים. גם היא הצטרפה לסדר הבכי שלי.
אני כבר לא מעשנת , אין טעם לרדת היום לנשום אוויר עם הכלבה שאיתי היום גם אלוהים לא יכול להתקרב אליי.
לא אפגוש שום כלב שישמח אותי.
אז אני רק זוכרת אותן, אותן ואותם.
