אנחנו מדברים על ילד/ה כבר תקופה, לא ידענו מתי, כי אנחנוחושבים שאנחנו לא באמת מוכנים.
אני מפחדת מהרעיון שילד, ועוד של בחור גדול כמוהו ובחורה קטנה כמוני, יצא משם. ואז, אז זו אחריות לכל החיים.
אבל אנחנו יחד כבר חמש שנים, אני בת 28, ההורים לחוצים על נכד (זה לא שיקול, אבל כנראה זה משפיע איפהשהו), ואני חושבת שבחיים לא באמת ארגיש מוכנה.
אז באמצע יוני הוצאתי את ההתקן. עשיתי בדיקות, הרגשתי קרציה שהולכת לרופא כל כך הרבה, והוא לא עזר לי להרגיש שזה בסדר, אבל בכל זאת, פעם ראשונה שאני חושבת על ילד, אני צריכה תמיכה, ואתה הרופא.... SUCK IT
אז עקבתי, ובדקתי, והמחזור האחרון היה ב- 6.7, והבדיקות הביתיות יצאו חיוביות!
עוד לא סיפרנו לאף אחד, גם כי אני רוצה קודם לעשות בדיקת דם (שתאשר שהאיחור והבדיקות הביתיות נכונים) וגם כי אחותו של בעלי שיחייה סוף סוף קבלה הצעת נישואין, אז אני רוצה שהשבוע הזה יהיה הצומי שלה.
סופ"ש הבא, כשבדיקת הדם , נספר לכולם:)
אני לא יודעת אם אני מאמינה באמונה הטפלה שלא לספר בשלושת החודשים הראשונים, אבל כנראה שלא נספר לאף אחד חוץ מלהורים ולאחים. וכאן- כאן זה לא נחשב:)
