לפני 4 חודשים ילדתי. אמרת שתבואי, ולא יצא. כי "לחזור בעשר הביתה זה מאוחר".
אז נניח ואני מבינה, למרות שאני, בזמן הריון, נסעתי פעמיים באוטובוס, עם פיפי ובחילות, עד אלייך....
נניח וזה בסדר
לא תנסי להתקשר שוב? לקבוע מחדש? להתאמץ קצת?
תמיד היית נעלמת כזאת, ותמיד הזכרתי לך שזה לא נעים לי להציק ושנמאס לי תמיד ליזום את הפגישות,
ואת היית מתנצלת נורא ומסבירה כמה קשה לך עד שאני הייתי מרגישה שאני לא בסדר
ואני אוהבת אותך, אז שוב התקשרתי. ושב. ושוב.
אבל עכשיו, כבר אין תרוץ.
כבר לא אכפת לי מה עברת וכמה עמוס לך בעבודה ולימודים ומשפחה
ולמה פתאום נזכרתי בזה?
טוב זה לא פתאום, אני חושבת עלייך די הרבה
אבל קראתי כאן עכשיו, שממש טיפה לפני שילדתי,
את כעסת על חברות או לא יודעת מי שלא אכפת להן, שנעלמו כשהיית צריכה אותן, שהיו קטנוניות.
אז אני לא הייתי קטנונית. תמיד ניסיתי וויתרתי והקשבתי והתאמצתי.
שעה באוטובוס בחודש תשיעי!
ואת זו שנעלמת
שלא התאמצת
שרגילה שרודפים אחריה
אז לא
אני לא רוצה לאהוב אותך יותר
ולפעמים אני רוצה רק להתקשר, להגיד לך את זה, ולא לשמוע ממך שוב לעולם.
רק שתדעי לך.
אז אני מקווה שאיכשהו, תקראי את זה.
למרות שזה לא הניק שאת מכירה....
