שוב זה ככה
כל כמה זמן, שהכל פשוט מתפורר
שאני מסתכלת על החיים שלי מהצד ולא אוהבת בהם כלום
יש לי בעל
וילדה
ועבודה
ואין לי כח וחשק לכלום
השיגרה הנוראית איתו
חוסר השינה בגללה
חוסר התושיה שלו
הבכי המעצבן שלה
העבודה שלא בא לי לקום אליה בבוקר
ובעצם
בשביל מה לקום בבוקר
ואני לא שוכחת את הרגעים שבא לי לאכול אותה. שהחיוך שלה ממיס. שהיא צוחקת לקראתי ועושה לי פרצוף משעשע.
אבל רוב הזמן, אני חושבת שיש אנשים שזה לא בשבילם כנראה, שאולי אם יכולתי לנסות לחודש ולראות איך זה, הייתי מוותרת...
נוראי להגיד את זה, כי אני יודעת כמה אנשים יש שרוצים ולא יכולים
אבל יש יותר מידי רגעים שקשה. שאני לא נהנית כאן מכלום.
גם לפניה היו המון ימים כאלו, של חוסר חשק לנשום, ועכשיו, אני חייבת. היא צריכה אותי, ומה יקרה לה אם לא אהיה כאן.
אבל זהו.
ממשיכה לנשום מכח ההרגל. לקום. לעבוד. לחשוב מה ללמוד. להכין אוכל. לנקות.
ולעצור לחשוב בשביל מה הכל.
ושוב.
