הרהורים בראשי

בפינה שבין שני קירות גבוהים, חצי שבורים בראש ההר יושבת ילדה דקיקה ושברירית,
בגדיה בצבע ירוק, צבע התקווה, ושערה הכסוף, הארוך, עפים ברוח, .
היא שרה בלי לחשוב על מי שיכול לשמוע אותה, בלי לחשוב על מנגינה או עולם מסביב.
ובאמת, מי יכול לשמוע אותה במקום נידח זה.
רק אולי השמש הישנונית מבעד ענן תוהה מה ילדה עושה פה, במקום בו כבר מזמן לא נשמעו קולות אנוש.
הילדה שרה בשקט, שרה בשביל עצמה בלבד... טוב, אולי גם שרה בשביל מי שפעם, לפני הרבה שנים חיבר את השיר.
שיר שדומה לשירים ששמענו בילדות עם הקצב הפשוט, הממכר, נמשך ברוח, עובר הרים, שדות, יערות ומשתלב ונעלם בתוך השיר העוצמתי של העולם:

יש זכות ללכת וזכות לחזור,
יש זכות לשפוט וזכות להרוג,
יש זכות לישון וזכות לעורר,
יש זכות לשכוח ולא להזכר,

מה מהם תבחר?

יש זכות לאהוב וזכות לעזוב,
יש זכות לחלום נועז ושלם,
ויש את הזכות למוות שקט
יש זכות לשלם חשבונות ישנים,
ויש את הזכות להתעלם מחברים

מה מהם ימשוך אותך?

יש זכות לסלוח וזכות לא לשכוח,
יש זכות ללמד וזכות להוביל,
יש זכות לבקש וזכות לקבל,

כה רבים הם דרכים,
מה תבחר, איך תדע
אל תכנע לגורל ערמומי,
תבחר רק אתה: "זאת הדרך שלי! "

צליל הצלול האחרון נעלם במרחק,
הילדה משירה מבט לשמיים, מחייכת בתום למשהו שרק היא רואה שם,
ובתנועה אחת צוללת למטה מהקיר.
ללא צליל, ללא תזוזת שטיח הדשא הצהבהב, ללא תזוזת אוויר,
רק צל ארוך וחצי שקוף עף למעלה, למקום בו העננים הם צמר גפן ורדרד.
התחיל יום חדש...
כמו יום אתמול?
אחר?
לא תדע עד שתחייה אותו.
תן לו סיכוי להיות היום המושלם של חייך.....



ג'אסט