השיער הלבן שלו נראה כאילו הרגע קם מהשינה, עיניים עכורות מזקנה. כשהוא מתרגש הידיים שלו רועדות והרעד עובר בכל הגוף, אני מפחדת שיישבר. "יש לי שפם לבן" כך אזהה אותו בבית הקפה, ואמנם השפם שלו לבן ומוכתם בצהוב של סיגריות. אנחנו יושבים ושותים קפה ומדברים על כל הדברים בעולם. יש לו אצבעות ארוכות של נגן, עם ציפורניים ארוכות ביד ימין, אני לא שואלת אם הוא מנגן על גיטרה, כי זה נראה לי אישי מדי. מדבר אליי במבטא הצרפתי-גרמני-רוסי רב השנים שלו, בהתלהבות. הוא כמעט מתעצבן כשאני לא יורדת לסוף דעתו, מגביר את הקול ואני נבהלת. אבל הוא מסתכל עליי והוא מוקסם. "את מבינה?" הוא שואל כל כמה משפטים "את מייבינה?" מרים גבות ומטה את פניו באלכסון. לפעמים אני מייבינה ולפעמים לא.
אחרי 3 שעות אני אומרת לו שאני עייפה ורוצה הביתה, הוא אומר, "כיין, אני רואה" ושהוא רוצה להכיר אותי. אמרתי לו שאנחנו מדברים כבר 3 שעות, מה הוא לא מכיר אותי? "אני שומע אנשים, אני מקשיב להם. וכשהם לא מדברים אז אני מדבר בעצמי ואני עדיין מקשיב להם ומטייל יחד איתם".
לפני 16 שנים. 22 בפברואר 2008 בשעה 10:34
