דרושות

האיש ששכב עם אמא שלי לפני כך וכך שנים מתקשר אליי. הקו חלש, אני בקושי שומעת. קשה לשמוע ממרחק של כך וכך יבשות וכך וכך תקופות חיים. מוזר שהוא מתקשר, 3 בצהריים אצלו, גר אצל חבר, עושה שיפוצים ומדיטציה. אחרי שכבר שכחתי שיש האפשרות הזאת, אחרי שהתרגלתי שחזרנו לשתיקה הגדולה. וממרחק כך וכך יבשות זה לא יפה לכעוס. אז בדיוק כשהוא אומר משהו עובר אוטובוס מתחת לחלון שלי, אני שואלת מה, עד שהוא שומע אותה הוא כבר באמצע משהו אחר. ובאמת זה לא מעניין אותי מה שזה היה, וגם מה שזה נהיה. אחרי שהתרגלתי שהוא לא מתקשר אני כועסת שהוא כן. לא רוצה ללקט את תשומת הלב שלו. נמאס לי מזה. והוא מאוד שמח שאני חושבת לבוא לבקר, תיכנסי ללינק שלנו הוא אומר לי, כל כך יפה כאן ושקט ואנשים רגועים ואוכל אורגני. בשביל האוכל האורגני זה באמת כדאי. אני משתתקת ואין לי מה להגיד לו. תכלס, אין לי מה להגיד לאיש אחד שמתקשר פעמיים בשנה. כמה שאני אנסה לגרד.

אני לא יודעת איך עושים את זה, זה אמור להגיע בטבעיות? גבולות הממשות שלי מיטשטשים ואני לא מצליחה למצוא את ההתחלה שלי ואת הסוף. לפעמים אני מרגישה שאני צריכה שבוע לבד על כל דקה שאנחנו יחד. אבל בדרך כלל אני מאוד אוהבת לעמוד על קצות האצבעות כדי לנשק אותו, למתוח צוואר באמצע איזה רחוב או ליד איזו דלת. כשהוא יוצא מהמקלחת והשיער שלו רטוב והכחול של העיניים שלו נוצץ וזוהר. והחכמה שלו שבאה ככה בלי להזהיר. איך שלפעמים הוא מתנהג וחושב בדיוק כמוני ואני שמחה שמצאתי מישהו שחושב כמוני.
ולפעמים אני רוצה יותר. ואני יודעת שאין דבר כזה. ולפעמים אני בכל זאת רוצה. אבל בדרך כלל אני יודעת שזכיתי בפרס הגדול. בפרס הגדול פלוס שלוש.
מתי יודעים ומה?

כילדה גדלתי על ברכיו של אבא של מכתבים וטלפונים. באיזשהו שלב נתבע הצירוף "נוכח בהיעדרו". מזל שיש לנו פסיכולוגיות שישימו לנו את הרגשות בתוך מילים.
כילדה גדלתי על ברכיה של אמא שנתנה לי הכל עוד לפני שרציתי. אישה חזקה מספיק בשביל שניים. למען האמת - בשביל עשרה. לפעמים אני חושבת שהרבה דברים בסיסיים אני עדיין לא יודעת, עדיין לא למדתי. לפעמים אני מרגישה שעדיין לא למדתי לצעוד. פיזית, לא מטאפורית. או לנשום. או לדבר. האבא של המכתבים הפך לאיש זקן שאין לי על מה לדבר איתו כשהייתי בת 20. וחזר להיות אבא של מיילים וטלפונים, רק הרבה פחות. אבל אני לא בטוחה שהנוכח בהעדרו הזה הוא מה שהורס לי.
הגברים שאני בוחרת הם חלשים לי מדי. כשאני צולבת אותם הם שואלים אותי "למה, את כל כך מושלמת?". ברוב יהירותי אני עונה להם "כן". העונש שלי על היוהרה הזאת הוא להיות לבד. כמו אמא, כמו אבא.

"אני אין לי מה להתחנן אליך. ארבע על ארבע תבוא אליי אחר כך. ארבע על ארבע תבוא"

תחנת האוטובוס של קו 55 מרחוב כצנלסון בארבע בצהריים היא המקום הכי חם בתל אביב.
הכי הכי חם.

הוא רוצה להגיד לי שהוא לא מבין למה הייתי צריכה להזדיין עם חצי מירושלים. אני רוצה להגיד לו שיעבור לגור בערב הסעודית. אז שנינו שותקים.

הדעת שלי מתחילה להתפצל.

באופן מפתיע, נורא בא לי להיות לבד.

"ל?א א?ג??יד ל?ך?, ח?ב?ר?י, ל?א א?ג??יד ל?ך?,

א?ם א?ג??יד ל?ך? א?ת מ?ש??פ??ט?י ה?ש???או?ל א?ש??ר ר?א?ית?י -
א?ת??ה? ש??ב ו?ב?כ?ה,
א?נ?כ?י א?ש??ב ו?א?ב?כ??ה.
ב??ש??ר?י א?ש??ר נ?ג?ע?ת?? ב?ו? ו?י?ש??מ?ח ל?ב??ך?,
כ??מו? ב??ג?ד נו?ש??ן ת?ו?ל?ע?ה ת??אכ?ל?הו?.
ב??ש??ר?י א?ש??ר נ?ג?ע?ת?? ב?ו? ו?י?ש??מ?ח ל?ב??ך?,
כ??מו? נ?ק?יק ס?ל?ע ע?פ?ר נ?מ?ל?א."


רק כי זה יפה..

הדפוסים שלי עם גברים. כשאני איתם, כשאני אוהבת אותם, כמשעמם לי איתם, כשנמאס לי מהם, כשאני לא מבינה מה אני עושה איתם ומי בכלל תסתכל עליהם חוץ ממני. אותה התחושה תמיד. אותה התחושה כשאני "מצליחה להשתחרר" מהם. כמו עם אבא, כמו עם אמא. את היחסים שלנו עם אנשים אנחנו לוקחים לכל המקומות. עם כולם זה אותו הדבר. לפעמים אני חושבת שיש רק יחס אחד שאנחנו יכולים להוציא מעצמנו והוא נשאר כלפי כל הסובבים אותנו. אנחנו לא יודעים משהו אחר. צריכה לכבוש, חייבת להכנס להם ללב, וכשאני מצליחה לתפוס לי שם מקום זה נראה כל כך סתמי. ואז אני מרגישה נחנקת, חייבת להשתחרר, הם לא נותנים לי לנשום. כמו עם אמא, כמו עם אבא. כמו עם כולם. ואז הם משתגעים.

רק שאבא שלי שם תמונות שלו בפייסבוק, וראיתי את הפנים שלי בתוכו, וראיתי את אבא שלי בתוכו. ואפשר עד מחר להגיד "גם כן אבא". אבל הוצפתי, נשטפתי בעצב.
אותו מעולם לא הצלחתי לשגע (סמיילי של חיוך מריר).

תמיד כשאני חושבת על משהו לכתוב לבלוג הוא מתחיל ב"לפעמים נראה לי ש.." או "לפעמים אני לא יודעת..." או "לפעמים בלה בלה בלה" כלומר, הוא תמיד מתחיל בלפעמים (אם זה לא היה ברור) והשלב הבא הוא שאני אומרת לעצמי "לא, את תמיד מתחילה בלפעמים, תגווני קצת".
אבל הסתכלתי עכשיו בפוסטים האחרונים ואף אחד מהם לא התחיל בלפעמים. את המומנטום איבדתי לפוסט הזה אבל אני שומרת לי את הזכות להתחיל ככה את הפוסט הבא (אם יהיה, כמובן). אם כי כמובן זאת מילה שאני משתמשת בה הרבה. וגם אם כי. וגם להתחיל משפטים ב"וגם". וגם באבל. אבל איזה עוד התחלות יש?

מכל מקום, על כל פנים ובכל מקרה, רק רציתי להגיד שלפעמים (אין מה לעשות, ככה המחשבה הזאת מתחילה אצלי בראש).. אבל לא משנה, עבר לי כבר.

Then I fell in love,
with the most wonderful boy in the world.
We would take long walks by the river
or just sit for hours gazing into each other's eyes.
We were so very much in love.
Then one day he went away and I thought I'd die, but I didn't,
and when I didn't I said to myself, "is that all there is to love?"

לא נשארים דברים שאפשר לעשות פעם ראשונה עם מישהו.

או אולי יותר נכון לא נשארים דברים שאפשר להגיד פעם ראשונה למישהו.

ודברים שמרגישים פעם ראשונה.

לפעמים אני מרגישה שמה שאני נותנת לא מספיק אותנטי בגלל זה.

אני מניחה שעם הזמן זה יבוא. פשוט צריך עוד זמן.