דרושות

והבחילה, כאב הראש והעייפות. הנסיעה הרועשת באוטובוס.
ללכת המון ברגל, עקבים, שיער אסוף. חם. עומדת בצל עמוד.
מתבוננת מבחוץ ועסוקה בלתכנן ולשנות את דעתי כל שעה.
הזהרתי בחור אחד מהמפלצת שלי. ואחרי כמה זמן אמרתי לו שהיא הרימה את הראש ומזל שהוא בא כי אני לא יכולה להלחם בה לבד. וזה הפחיד אותו קצת, הרחיק אותו קצת. בדרך כלל אני מעדיפה להשאר עם המפלצת ולבד כי להמודד עם שניהם זה יותר מדי בשבילי. כל אחד והבחירות שלו.

ובפינת המסר האישי שאינו מיועד לאף אחד:
התגעגעתי. אבל מי סופר.

פני לטאה. גוף לטאה.

**********************************

"מה יושב עליך?"
"בחורה איראנית"

כשהייתי צריכה להרכיב שולחן או כיסא או ארון או מיטה, מכורך הנסיבות ומתוך איזושהי גאווה, שמחתי לעשות את זה. לבד. וזה תמיד מילא אותי ברגש עצמאות ושחרור. אני האישה החדשה! אני זו שלא צריכה עזרה מגברים! אני זו שיש לה האפשרות לבחור!

ואף על פי כן.

האמבטיה נוזלת לי דרך הקיר אל תוך החדר בכתם עובש ירקרק מתהווה.
אני יודעת שזה פשוט כמו ללכת לאיזו חנות, לקנות סיליקון או משהו כזה, לבוא הביתה ולהדביק. אינו כרוך בשום יכולת מיוחדת. שום.

ולמרות זאת.

.... ואז אפשר לגשת לכעס הזה, לעשות לו "פו" ולהעיף אותו כמו סביון בחצר שמאחורי בית הספר.

"הוא בעצמו לא מעניין אותי, מה שמעניין אותי זה רק הג'קוזי החדש שלו" כך אמרה שלגיה ולא ידעה מה היא מבקשת. ואני הזהרתי אותה, אמרתי לה "הוא קשה ואיום. אין לאן לברוח ממנו והוא תמיד רוצה רק דבר אחד". בחזרה מהאובלינס ומסיבת הגג הונילית היינו בסביבה ועלינו רק לסנדוויץ'. בדרך אני מספרת לה את סיפור חייו ושום פרט לא נראה לי כנקודת חולשה, משהו שהוא יתבייש בו או ינסה להסתיר, משהו שיתן לה נקודת כח עליו. ואני רוצה להפוך אותו לאנושי בשבילה, בשבילי ומשום מה לא מצליחה. וויסקי, שאכטה אחת (אחת!) ושיחה אינטלקטואלית שזלגה וזלגה. אני מתבוננת בהם מהצד, מעריצה כל אחד מהם באופן שונה, סקרנית ללמוד את האינטראקציה בין שני הענקים האלה, מה הם חושבים אחד על השני.

בהתחלה אני מרגישה קצת אחראית בתור זו שהפגישה והכירה וחיברה, אבל מהר מאוד הדברים משנים כיוון ואני הופכת נתונה למרות שלהם, לרצונות שלהם. אני הילד הערבי בין שתי מעצמות העל. מבחוץ המיטה לא נראתה כל כך גדולה אבל בפנים היה בדיוק מקום כדי שאדחק בין הזין העומד שלו לבין הגב המנומש שלה. לשניהם, כמדומני, היה מקום. גם היא ראתה את הזיקנה שקופצת עליו כשהוא קרוב מדי, ואמרה "אתה גבר נאה, עלאדם, אתה יודע את זה?" והוא ענה לה כדרכו "חן חן לך, שלגיה". היא העיזה לצחוק על הפתגמים שסחב משנות החמישים, וזה נראה לי נורא אמיץ, לצחוק על העלאדם. שניהם רוצים ממני כל מני דברים ואני תוהה מי מאיתנו הוא המתמר, מי משמש את מי עבור מי, מי מסובב את הסיבוב הזה כאן. מעניין אותי לראות אותם יחד, איך שהוא מכניס לה אצבעות ואיך המבט שלה מזדגג. מעט מעט. היא לא נוטה לזגג מבט ("היא לא באה לנשיקה כיתר הבנות..") ותמיד קשה לי להבין אם היא נהנית, סובלת או מתרעמת, אם היא רק מנסה להיות מנומסת. תמיד חיוך שלא מגלה כלום, צחקוק שומר סוד, מבט שיודע יותר ממה שמגלה. קשה לי לנחש אותה. ובין שני הענקים האלה אני מרגישה כל כך קטנה. וחושבת, אולי ביום אחר, אולי כשאשתחרר, אולי בעוד שבועיים, אולי עם פחות סמים, אולי.

בתוך הג'קוזי שלו, אני (שוב) באמצע. אני נשענת על החזה שלה ויש מסביבינו הרבה אדים, אנחנו מתבשלים כמו באונסן. יש מראה בדיוק ליד שני הראשים שלנו והיא מעורפלת, אני מנגבת אותה כדי לראות אותנו ובחיים שלי לא ראיתי כזה דבר יפה. שני ראשים יפים, שתי פנים יפות. אנחנו הכי יפות בעולם בתוך האדים האלה.

לא ישן
שותה רק אלכוהול או קפאין, והרבה
לא ישן
מעשן כאילו ריאותיו עשויות פלדה
מעשן כאילו מוחו עשוי פלדה
אף פעם לא ראיתי אותו אוכל
או צוחק
או כן
אם כבר, רק שינה טרופה
תמיד זז לאנשהו
תמיד בורח
תמיד רודף

הבוקר אמרתי לו "אתה עלאדם" אבל נראה לי שהוא לא הבין.

כשאני ניגשת ליצירת חיי מחדש. אבל איך אחליף את המוזיקה שאני כ"כ אוהבת? ומה לעשות שהשירים האהובים עלי הם שירי פרידה. האם לזרוק את כל המכתבים, את התמונות? הרי זה עבר שאני כבר לא מעוניינת בו. בוב דילן שהכרתי ולמדתי לאהוב דרך האקס, ניקייב שהכרתי דרך האקסית. האתר הזה. כמה מוכרחים לשמור? הם מקועקעים בי. והם תופסים יותר מקום מאשר זכרונות סתם, או לא סתם. אני חיה אותם. אני רוצה להפסיק לחיות את העבר שלי.
אז יגידו שלעבר יש את המקום שלו, שצריך להוקיר ולסגור אותו במגירה (פיזית או תודעתית). לא לקחת אותו קשה, ללמוד ולצמוח ממנו. אבל אני מרגישה שהוא תוקע אותי מאחור, מושך אותי למטה. מכתיב לי את העתיד.

לאט לאט השולחן מתנקה.
מפנה מקום לדברים חדשים.

בנושא: בדידותו של אדם בעולם ללא אלוהים: השפעתו של המשטר הסובייטי על האנימציה הרוסית

דרושות בדיחות צ'יבורשקה.

(כן, אולי כאן זה לא המקום..)

כה חלקלק הוא. מפתה ומזמין. אני מתבוננת בתהום, אני מוקסמת, היא עוצרת נשימה.
זה קל כל כך, רק לשחרר אחיזה. לשחרר.
מעידה קלה, כמעט סתמית, בלתי מורגשת. מעידה אחת.
המדרון הזה נושף לי בעורף, אני לא רצה מספיק מהר, הוא משיג אותי.
למה אין מדרון למעלה, רק למטה?

פגשתי אותו כשהייתי בת 16 וקצת, התחלה רומנטית, בסילווסטר. התאהבתי תוך שניה, לו זה לקח יומיים. היינו יחד חמישה חודשים, או קצת יותר או קצת פחות. יום אחד הוא נראה לי גמלוני, גמלולי, זקן. אז עזבתי. וזכר האהבה הזאת נשאר כמשהו שהיה ונגמר, מושג. לא זכרתי איך זה הרגיש, רק זכרתי שזה היה. שנה אחרי שנפרדנו התאהבתי בחבר הכי טוב שלו, שהרס לי את החיים. אחד מהם. (נשים בצד את תפיסת עולמי הריאלית והעצמאית לפיה אף אחד לא יכול להרוס לאף אחד את החיים, ושאנחנו עושים את החיים שלנו למה שהם) נשים את זה בצד. ההוא הרס לי את החיים. ואתמול ראיתי אותו אחרי יותר מ-5 שנים שלא נפגשנו. הפעם האחרונה היתה בחתונה שלו, ומאז נולד הביטוי "אם X התחתן, אז לכולנו יש סיכוי". כי הוא כזה גמלוני וגמלולי. ואתמול פתאום פגשתי אותו והוכיתי נוסטלגיה. הוא שוב ניגן בפסנתר בבית אמי, עם הידיים הארוכות שלו, והפנים המיוסרות, ושוב ישבתי על הכורסא מחבקת את הברכיים ועפה עם שופן. פתאום נזכרתי בלב הענקי שלו, באהבה הגדולה שלו. נראה לי שמעולם לא נאהבתי ככה. כמו שרק מוזיקאי עם קצת שיגעון ומליון בעיות יכול לאהוב. בחתונה שלהם היא אמרה לו תודה על האהבה הגדולה שהביא לה לחיים. והבנתי על מה היא מדברת. אין הרבה אנשים שיודעים או מסוגלים לאהוב ככה.
והוא עדיין גמלוני וגמלולי, ולא הייתי חוזרת אחורה בחיים ואני לא מתחרטת לשניה.
אבל פתאום ככה נהייה לי מין כזה.