דרושות

"הוא בעצמו לא מעניין אותי, מה שמעניין אותי זה רק הג'קוזי החדש שלו" כך אמרה שלגיה ולא ידעה מה היא מבקשת. ואני הזהרתי אותה, אמרתי לה "הוא קשה ואיום. אין לאן לברוח ממנו והוא תמיד רוצה רק דבר אחד". בחזרה מהאובלינס ומסיבת הגג הונילית היינו בסביבה ועלינו רק לסנדוויץ'. בדרך אני מספרת לה את סיפור חייו ושום פרט לא נראה לי כנקודת חולשה, משהו שהוא יתבייש בו או ינסה להסתיר, משהו שיתן לה נקודת כח עליו. ואני רוצה להפוך אותו לאנושי בשבילה, בשבילי ומשום מה לא מצליחה. וויסקי, שאכטה אחת (אחת!) ושיחה אינטלקטואלית שזלגה וזלגה. אני מתבוננת בהם מהצד, מעריצה כל אחד מהם באופן שונה, סקרנית ללמוד את האינטראקציה בין שני הענקים האלה, מה הם חושבים אחד על השני.

בהתחלה אני מרגישה קצת אחראית בתור זו שהפגישה והכירה וחיברה, אבל מהר מאוד הדברים משנים כיוון ואני הופכת נתונה למרות שלהם, לרצונות שלהם. אני הילד הערבי בין שתי מעצמות העל. מבחוץ המיטה לא נראתה כל כך גדולה אבל בפנים היה בדיוק מקום כדי שאדחק בין הזין העומד שלו לבין הגב המנומש שלה. לשניהם, כמדומני, היה מקום. גם היא ראתה את הזיקנה שקופצת עליו כשהוא קרוב מדי, ואמרה "אתה גבר נאה, עלאדם, אתה יודע את זה?" והוא ענה לה כדרכו "חן חן לך, שלגיה". היא העיזה לצחוק על הפתגמים שסחב משנות החמישים, וזה נראה לי נורא אמיץ, לצחוק על העלאדם. שניהם רוצים ממני כל מני דברים ואני תוהה מי מאיתנו הוא המתמר, מי משמש את מי עבור מי, מי מסובב את הסיבוב הזה כאן. מעניין אותי לראות אותם יחד, איך שהוא מכניס לה אצבעות ואיך המבט שלה מזדגג. מעט מעט. היא לא נוטה לזגג מבט ("היא לא באה לנשיקה כיתר הבנות..") ותמיד קשה לי להבין אם היא נהנית, סובלת או מתרעמת, אם היא רק מנסה להיות מנומסת. תמיד חיוך שלא מגלה כלום, צחקוק שומר סוד, מבט שיודע יותר ממה שמגלה. קשה לי לנחש אותה. ובין שני הענקים האלה אני מרגישה כל כך קטנה. וחושבת, אולי ביום אחר, אולי כשאשתחרר, אולי בעוד שבועיים, אולי עם פחות סמים, אולי.

בתוך הג'קוזי שלו, אני (שוב) באמצע. אני נשענת על החזה שלה ויש מסביבינו הרבה אדים, אנחנו מתבשלים כמו באונסן. יש מראה בדיוק ליד שני הראשים שלנו והיא מעורפלת, אני מנגבת אותה כדי לראות אותנו ובחיים שלי לא ראיתי כזה דבר יפה. שני ראשים יפים, שתי פנים יפות. אנחנו הכי יפות בעולם בתוך האדים האלה.