הדפוסים שלי עם גברים. כשאני איתם, כשאני אוהבת אותם, כמשעמם לי איתם, כשנמאס לי מהם, כשאני לא מבינה מה אני עושה איתם ומי בכלל תסתכל עליהם חוץ ממני. אותה התחושה תמיד. אותה התחושה כשאני "מצליחה להשתחרר" מהם. כמו עם אבא, כמו עם אמא. את היחסים שלנו עם אנשים אנחנו לוקחים לכל המקומות. עם כולם זה אותו הדבר. לפעמים אני חושבת שיש רק יחס אחד שאנחנו יכולים להוציא מעצמנו והוא נשאר כלפי כל הסובבים אותנו. אנחנו לא יודעים משהו אחר. צריכה לכבוש, חייבת להכנס להם ללב, וכשאני מצליחה לתפוס לי שם מקום זה נראה כל כך סתמי. ואז אני מרגישה נחנקת, חייבת להשתחרר, הם לא נותנים לי לנשום. כמו עם אמא, כמו עם אבא. כמו עם כולם. ואז הם משתגעים.
רק שאבא שלי שם תמונות שלו בפייסבוק, וראיתי את הפנים שלי בתוכו, וראיתי את אבא שלי בתוכו. ואפשר עד מחר להגיד "גם כן אבא". אבל הוצפתי, נשטפתי בעצב.
אותו מעולם לא הצלחתי לשגע (סמיילי של חיוך מריר).
לפני 16 שנים. 18 ביולי 2008 בשעה 11:15
