דרושות

כילדה גדלתי על ברכיו של אבא של מכתבים וטלפונים. באיזשהו שלב נתבע הצירוף "נוכח בהיעדרו". מזל שיש לנו פסיכולוגיות שישימו לנו את הרגשות בתוך מילים.
כילדה גדלתי על ברכיה של אמא שנתנה לי הכל עוד לפני שרציתי. אישה חזקה מספיק בשביל שניים. למען האמת - בשביל עשרה. לפעמים אני חושבת שהרבה דברים בסיסיים אני עדיין לא יודעת, עדיין לא למדתי. לפעמים אני מרגישה שעדיין לא למדתי לצעוד. פיזית, לא מטאפורית. או לנשום. או לדבר. האבא של המכתבים הפך לאיש זקן שאין לי על מה לדבר איתו כשהייתי בת 20. וחזר להיות אבא של מיילים וטלפונים, רק הרבה פחות. אבל אני לא בטוחה שהנוכח בהעדרו הזה הוא מה שהורס לי.
הגברים שאני בוחרת הם חלשים לי מדי. כשאני צולבת אותם הם שואלים אותי "למה, את כל כך מושלמת?". ברוב יהירותי אני עונה להם "כן". העונש שלי על היוהרה הזאת הוא להיות לבד. כמו אמא, כמו אבא.