לפני 16 שנים. 23 בפברואר 2008 בשעה 10:54
אני אוהבת את הבקרים האלו. הערב היה קשה, לא ידעתי איך אעבור אותו. אמרתי לעצמי (ולשותף החתיך) אני יודעת שמחר יהיה בסדר, השאלה היא איך אני עוברת את הלילה. לא ידעתי את נפשי. אפילו בכיתי. עם התייפחויות וכל הזה. ישנתי לא טוב, לקחתי אקמול פורטה כדי להשקיט את הלב הכואב, זה עוזר, במיוחד עם כוס יין.
אבל הבוקר. הו, הבוקר. איך אפשר להיות בדיכאון כשיש שמש טרום אביבית בחלון והעולם קורא לי לחבק אותו בשתי ידיים ענקיות. אני שמחה שאני חיה, אני שמחה שאני קיימת. אני שמחה שכואב לי ושאני קמה מהכאב הזה. מרגישה משוחררת, משחרת.
העולם קורא לי ואני באה.
