הוא יושב על קצה המיטה שלי, אחוז בלבול, חוסר אונים ועצב, חרטה שבטרם מעשה ולאחר החלטה. הוא יושב שותק ונבוך והדבר היחיד שבא לי לעשות זה להתיישב עליו, לשכל סביבו את הרגלים לנשק אותו חזק לחבק אותו חזק ולהכניס אותו אליי. אני צריכה שהוא ישאיר אצלי קצת מהמגע שלו, מהריח שלו, מהזכרון של הגוף שלו, משהו שיעזור לי לחיות אחרי שהוא יצא מכאן. אבל אני מאולפת ומנומסת, אז מבקשת רשות. הוא עונה כצפוי. אני לא חושב שזה יעשה לי טוב, או, אני חושב שזה לא יהיה טוב, או, זה יעשה לי רע, או משהו בסגנון. בחור בן 30 שמתנהג כמו ילדה בת 4. אני מחייכת, בולעת את הרוק (ואת העלבון) וממשיכה לפי הכללים שלו. כללי הניכור והריחוק, כללי השקט והאין. ובאותו הרגע רוצה לקום, יד אחת על המותן והשניה מצביעה על הדלת. לא רוצה להסתכל על הפנים שלו. אבל אני מתיישבת איתו, מחבקת אותו, מנחמת אותו ואומרת לו שעשה את ההחלטה הנכונה. זה הכי טוב שאפשר. ובלב, הייתי רוצה לדחוף אותו לקיר ולהכניס לו כמה אגרופים לבטן על הפרצוף המיוסר-מתצנל הזה שהוא עושה לי. עם המבט החסוד והמסכן הזה. ואח"כ הייתי מגלגלת אותו מהמדרגות עם מסך טלויזיה שירדוף אחריו.
לפני 16 שנים. 23 בפברואר 2008 בשעה 23:53
