דיבורים בעלמא

לפעמים מרגיש שאני לא יודע מה אני רוצה. כולם מסביב משחקים, מתבגרים, לומדים, מחכימים, עובדים, אוהבים, מתחתנים, משריצים, שונאים, מתגרשים, מזדקנים, מתבודדים, מתמרמרים, נעלמים... ואיפה? איפה אותם זוגות מאושרים ששומעים עליהם? הם חייבים להיות קיימים במקום כלשהו, הרי אחרת, איך הישות הזו שנקראת זוגיות שרדה כל כך הרבה שנים? ועדיין, איך זה שמסביבי אני רואה רק את הזוגות הממורמרים והשונאים, הגרושים והעייפים, הנעלמים והמתייפחים? אם להיות הוגן, אני בטח מקצין. הרי היום אני כן רואה זוגות מאושרים מדי פעם, ואני מניח שכשהייתי ילד לא ממש הבטתי על אף זוג פרט להורי, ולכן ראיתי את מה שראיתי.

לכן, אחרי כל זה, זה נשמע לי רק הגיוני שקשה לאהוב. לא לוקחים דבר כמו אהבה כמובן מאליו. הרי אם אני אלך בעיוורון אחרי תחושת הבטן, אני אסיים כמו ההורים שלי - עם גזים. ועדיין, אני לא מאחל לעצמי למות לבד, איש ערירי וממורמר, לכן מנסים, נפגשים, מרגישים. משהו חסר תמיד, זה לא שלם. לא מזמן מצאתי את עצמי בחברתה של עלמה נחמדה. ולא מצאתי בכוחי להגיד לה "בואי נהיה ביחד, שכל העולם ידע," למה לא? זו שאלה טובה, ואני מעריך אותה על שלא שאלה את אותה שאלה ופשוט הבינה אותי.

"מה יהיה עם אייאס?" אתם עלולים לשאול, אל תדאגו לי, בסוף אני תמיד מסתדר.