היום קיבלתי ציונים בבגרות במתמטיקה. את הבגרות עשיתי בחורף שעבר, ומה אגיד לכם? יצאתי מהמבחן עם תחושה שאקבל 70 בערך. כך הרגשתי. זה לא שאני טיפש, חלילה, פשוט למדתי הכל לבד, בלי מורה, בלי חבר, בלי כלום, רק אני והספרים בבית. כששאלו אותי איך היה, עניתי "אולי אני אקבל 80, 85 גג." אך ידעתי שכנראה אקבל פחות.
כל יום-יומיים בשלושים הימים האחרונים, נכנסתי לאתר האינטרנט של משרד החינוך בשביל לבדוק אם פורסמו הציונים. ובכל יום התאכזבתי. היום נהגתי כתמול שלשום ונכנסתי לבדוק, אך הפעם, בירכה אותי הודעה שונה מהרגיל באתר! "אנו שמחים להציג את ציוני בחינות הבגרות מועד חורף תשע"א (2011) לצפיית תלמידי בתי-ספר, נבחני המשנה הבוגרים והנבחנים האקסטרנים." כך הם אומרים.
לבי החל להחיש דפיקותיו, אני מכניס את קוד המשתמש, נשימתי הולכת ונהיית עמוקה מרגע לרגע, אני רושם את תעודת הזהות שלי... אני עוצר רגע לחשוב, "גם ככה קיבלתי ציון גרוע לבטח, אין סיבה ללחץ הזה, אני אכנס, אראה 70, ואחשוב איך להסתדר מכאן." ברגע הזה כל מערכות הגוף הסו, ועלי שרר רוגע מבורך. הכנסתי את הסיסמא, ונכנסתי לצפות בציון. 89 הוא הציון הסופי שקיבלתי. 89, ציון שמספיק לי להנדסת חשמל או מחשבים, מה שאבחר. 89, מספר חמוד כזה!
אני יודע מה אתם בטח חושבים, "89? זה בכלל לא הרבה, מה יש לו לשמוח?" אך אינני מסכים. 89 מספיק לי למה שאני חפץ ללמוד, 89 זה הרבה מעבר שציפיתי, ו-89 זה ציון מעולה למי שלמד לבגרות לגמרי לבד.
ואני? אני מאושר. התחלתי לצרוח, לרוץ, לדלג, לרקוד, לשיר ולצרוח שוב, צרחתי וצרחתי עד שקולי נהיה צרוד. לא רק בגלל הציון בבגרות במתמטיקה, אלא כי סיימתי את הבגרויות! זו הייתה הבגרות האחרונה שנותר לי לעשות. את כולן עשיתי אחרי התיכון, בזמן עבודה, לכולן נלווה כאב של הנפש, בגלל הזיכרון של מה שהביא אותי למצב הזה.
עכשיו אני באמת יודע. אני אתגבר על כל מכשול, אעבוד עם כל אתגר, אנצח כל יריב.
לפני 13 שנים. 10 באפריל 2011 בשעה 10:36
