סויץ' ספיס - החלל הבלתי מוכר

נורא רציתי פיאה ירוקה זרחנית. באמת.
פוייזן אייבי בכלל עם שיער כתום וגוף ירקרק.
וכפפות ארוכות ונשיות.
יש לי כפפות של נערות עם קורי עכביש.
קצר מדי.
ויש לי מספיק עכבישים בבית מכדי שאני אחפוץ בהדפס או מוטיב שכזה.
אגב אם מישהו מבין בהדברה, שיזכיר לי באביב, ולקחת חופש יומיים.
אמא שוב ריססה על חפצים שאני נוגעת בהם יותר מדי ספריי נגד ג'וקים.
זה מזיק למערכת העצבים הפגיעה ממילא שלי.
גם מחר עלול להיות גשם.
הבטן שלי מקרקרת.
אין אוכל טרי.
אני לא אוכלת מסודר.
כל עינוי בסיסי שרוב הסאביות יסרבו אליו, אני עברתי מאמא שלי, לא העברתי את עצמי.
רגע, לשים מסמכים מסודר בתיקיה. לרשום. לזכור.
כמה פעמים רימו אותי בגלל האוסידי שלי.
זהו.
בגלל ההלווין כמעט גרמתי לעצמי, ממניע לא ברור, לגבי הדחיה, לא לגבי הקניה, היה איזה פחד שיציתו לי את הפאה מלחשש ברקע, הכפפות נשארו דוממות.
לנסוע באוטובוס מאסף להרצליה מכפר סבא, בגשם של סוף אוקטובר, לחטוף וירוס בדיוק לפני ההלווין ו2 מופעים שתכננתי ללכת אליהם, לדחות לקנות כרטיסים כרגיל לכ מה שיש סיכוי שאני לא אסבול ממנו, לפצות את עצמי רק על למשל מופעי רוק בעשרות אלפי שקלים, במקום לראות את רדיוהד בגיל נניח 17, 15, לא זוכרת, ב200 שקל.
אני חייבת :
לפרט מיקרים ספציפיים.
למשל זה שדחיתי.
זה שתכננתי לנסוע עד לשם במקום להזמין בדואר.
זה ששכחתי שגשם, וירוסים, חושך, קר, ואוטובוס ארוך.
עוד משהו?
פרט ללחשב כסף לטפל ועיקר, וסדרי עדיפויות.
שיבשו לי הכל.
דחיתי מהסתיו לקנות נעלי בית.
וחלוק אמבט חדש.
ולהתקין טיימר לזמן טמפ' לבויילר.
אני צריכה מד חום למים לאמבט.
אני שורפת את עצמי.
יש לי עור דקיק ופגיע.
אני שוכחת לפתוח בויילר או שוכחת אותו ויש רק מים קרים או רותחים.
לתזמן בויילר.
זה דוד ענק ל5-7 ילדים. אני אחת.
אני מאבדת דברים.
מתהלכת בבית ולא מוצאת דברים.
שנים הלכתי עם בגדים לעונה הלא מתאימה.
לסדר בגדים.
לקנות מה שמחמם ונוח ורך וכביס לחורף.
לאכול מסודר.
לישון מסודר.
היום הלכתי לישון ב6 או 7 ומשהו בבוקר.
סתם ככה.
פעם היה כיף שאני לא צריכה לקום לעבודה או לבי"ס.
אני כבר בת 28.
ואפשר פשוט לקום ב10 או 12. לא לקום ב15 או 16.
אני חיה כמו ערפד עשיר מקולל ורעב.
כואבת לי הבטן מרוב רעב.
אז נמנעתי מלנסוע ב29 להרצליה בגשם למוזאון ולקנו פאה וכפפות ארוכות ואולי מסכת פנים.
אני אגיע להלווין עם מה שיש לי. רק להכין מראש. ושזה ישאר שם ככה.
אף פעם לא היה לי אצל מי להחביא בגדים.
כשאמא שלי תמות, אני אתחיל למרוד את המרד של גיל 14, ולעשות שטויות.
הון קטן. זהו. ללמוד לשתות קוקטילים יקרים, כי יחכה לי טקסי בחוץ.
לא וויסקי בלי קרח בבית לבד על קיבה ריקה כמו כלבה.
חסכתי מעצמי נסיעה בגשם בקור עם מלא עוזרות בית ופועלים זרים.
וילדים.
עניים חופשיים נטולי רכוש ומאושרים.
יש כ"כ הרבה דברים שעוד משתבשים.
בינתיים אני נוסעת עם אמא לסופר לחדש מלאי אוכל יבש, ללמוד ללכת למכולת לקנות גבינה וחלב, הנקניק הארוז לא טעים.
אני צריכה חלבון ופחממות מלאות. וירקות ופירות. כל יום. וויטמין סי.
אני לא מסוגלת לעשות רשימת קניות.
עוד פרט – נעלי עור ולא זמש לחורף. לשים על מה שיש ספריי. שוב כימיקלים.
אני צוברת יותר מדי ניירת.
אם אני אתחיל לעשות קצת כל יום הכל יסתדר בסוף.
לקנות.
ללכת למקום איקס.
לעשות.
לברר.
לחשוב על.
אני אל אצטרך כ"כ הרבה ניירת מפוזרת.
אז אמא לא תזרוק לי ניירת, אני לא אכלה את מיטב שנותי בחיפוש אחרי ניירת, איפה כתבתי, וחפצים,
להשתמש במה שיש.
לזרוק אם כבר לא טוב.
להפסיק להיות כאוס.
לאכול מסודר.
לישון.
להתקלח.
לסדר חפצים.
לא לאבד דברים.
שכחתי עוד מלא.
אין לי סדר פעולות קבוע.
הגיוני.
רגיל.
הכל כאוס מסוייט.
כמעט כל דבר שיכול להשתבש, משתבש.
שכחתי עוד מלא דברים שקרו היום.
לא לטרטר את עצמי.
ללכת לאכול.
לסדר.