סויץ' ספיס - החלל הבלתי מוכר

אני כבר ברשות עצמי 10 שנים פלוס, מבחינת החוק.
רוב הנשים מבינות כל מיני דברים בגיל צעיר.
אני מבחינתי יכולתי להשתחרר מבית סוהר של התודעה והגוף בגיל 18, כשיכולתי לקום ולעזוב.
אמא מענה אותי בהרבה דרכים.
אבל אני מענה את עצמי.
למה?
יש את אימרה של כל המכורים האנונימיים, תן לי כוח להשלים עם מה שאין ביכולתי לשנות, ולשנות את שכן ביכולתי לשנות.
בערך.
אז זהו.
לא עוד ראש ביקר.
לא עוד סבל מיותר.
לשפוי ובהסכמה אין שום משמעות בעולם שלי.
בטוח?
בהשואה למה?
תלשית גבות אצלי לפעמים יותר מסוכנת מרוב הסשנים שאי פעם נעשו בקהילה, לא כולל חשמל ומחטים.
קפאתי כילדה ונערה בפוזיציות שלא היו מביישות שיבארי קרקע רציני.
קשירות? פור גוד סייק. זה שטויות במיץ פטל.
אפילו לא לוחץ על שום דבר בגוף.
אני רוצה לצאת.
פוס.
הצילו.
וכולי.
רק שאני לא מצליחה.
אני מתרגלת חיים א- מיניים ווניליים לחלוטין.
אני סתם אורחת פה.
אין לי כוח לחפש סאב או סאבית.
סוויצ'יות כתרפיה עצמית למטרות הפיכה לונילית, נראה.
אני מובנת עד פה?
לא, כי פעם לא הצלחתי לכתוב קוהרנטי ופשוט וברור. אולי עכשיו.
זה עולה לי בדם.
לא ללכת עם חזיה הדוקה. או ברזלים או עצם.
לא ללכת עם גומי גבוה או מכנס לוחץ על הכרס.
לשים בצד.
לקוות שאמא לא תתן או תתרום או תמכור באיביי או יד שתיים.
לקנות רק שנוח. לא שקניתי כי יפה, או אופנתי, או זול או במבצע. פשוט לא עשיתי אחד ועוד אחד.
בגד צריך להיות רפוי ונוח ובריא.
לגבי אוכל.
אני צריכה ללמוד לסרב לאוכל של אמא.
יש המון אוכל לא משמין במיוחד וטעים ונגיש בעולם.
לקנות אותו.