למה הפרעה היסטריונית והבדס"מ לפעמים נפגשים
אני רוצה לדבר איתכם על משהו שקורה הרבה יותר ממה שאנשים חושבים. הקשר בין הפרעת האישיות ההיסטריונית (HPD) לבין עולם הבדס"מ, במיוחד יחסי אדון נשלטת. זה לא מדע מדויק, כי מחקרים גדולים בנושא כמעט ואין. רוב העבודה מתמקדת בכלל בהפרעה גבולית. אבל מי שעובד עם אנשים כאלה, או חי את העולם הזה מספיק זמן, רואה את זה שוב ושוב. בואו נפרק את זה לאט, בלי יותר מדי מילים גבוהות.
קודם כל, מה זאת בכלל הפרעה היסטריונית?
ב DSM 5 היא נמצאת בקבוצת B, האישיויות הדרמטיות. האדם עם HPD חייב תשומת לב כמעט כל הזמן. הוא, או יותר נפוץ היא, תהיה מאוד רגשנית, תגזים בסיפורים, תתלבש בצורה בולטת ולעיתים חושפנית, תפלרטט חזק, ותרגיש אבודה לגמרי אם אף אחד לא מסתכל עליה. הרגשות משתנים מהר, קשרים נראים עמוקים אבל הרבה פעמים נשארים די שטחיים, והדרמה הופכת כמעט לאוויר לנשימה. לפעמים הרגשנות עצמה היא הדרך היחידה להרגיש חיים.
עכשיו תחשבו על בדס"מ, ובעיקר על D/s בחילופי כוח מוסכמים. כאן הנשלטת בוחרת לוותר על השליטה, והאדון לוקח אותה. יש גבולות, כללים, עונשים, פרסים, כניעה, שליטה ו aftercare בסוף. זה כמעט ההפך מהעולם הפנימי של האדם ההיסטריוני, שרגיל להילחם על כל פיסת תשומת לב.
אז למה זה כל כך מושך?
כי בדינמיקה כזאת הנשלטת מקבלת תשומת לב מוחלטת בלי להחזיק הצגה כל הזמן. האדון שולט בזמן שלה, בגוף שלה, בקצב שלה. עבור מישהי שחיה בתחושה של "אם אני לא דרמטית אני לא קיימת", זה כמעט חלום.
והקטע המעניין הוא שהדרמה שם לא רק מותרת, היא לפעמים אפילו חלק מהמשחק, אבל היא מוחזקת בתוך מסגרת. אפשר לבכות, לצעוק, להתנגד, להישבר, להרגיש פגיעה או חשופה, והכל נעצר כשאומרים סטופ. זה נותן פורקן בלי שהחיים עצמם יתפרקו.
והפתיינות? היא כבר חלק מהמבנה האישיותי, אז humiliation play, tease and denial או סצנות עם אלמנט פומבי יכולים להרגיש טבעיים מאוד.
בקיצור, הרבה פעמים HPD מנסה לשלוט דרך רגש ודרמה. בבדס"מ היא יכולה לשלוט דווקא בזה שהיא מוותרת על השליטה. וזה פרדוקס מדהים.
כשהדינמיקה בריאה, עם תקשורת אמיתית, גבולות חזקים ו safe words שהם באמת קדושים, זה אפילו יכול להיות מקום מאוד מחזיק. הבדס"מ נותן מבנה יציב, משהו שהאדם ההיסטריוני הרבה פעמים מחפש כל החיים. ה aftercare, החיבוקים, המשפטים כמו "את טובה", "אני כאן", נותנים תשומת לב בלי צורך להמציא סערה חדשה.
והרגע הכי חזק הוא כשהנשלטת מפסיקה להילחם באדון ומתחילה להילחם בחרדה של עצמה. שם לפעמים קורה שחרור אמיתי.
אבל כאן גם מתחיל הקושי.
לאנשים עם קווים היסטריוניים קשה מאוד להיות באמת בתוך subspace, כי חלק מהם תמיד עדיין משחק תפקיד. לפעמים הבדס"מ הופך לכלי להרגיש חיים דרך כאב מבוקר, דרך אינטנסיביות, דרך סערה רגשית. בלי עבודה פנימית אמיתית זה עלול להפוך למעגל מתיש בין מציאות לפנטזיה.
והמעבר הזה, מהעוצמה של הסשן חזרה לחיים הרגילים, הוא הרבה פעמים הנפילה האמיתית. פתאום הכל יורד מ 100 ל 0. חוזרים למציאות, לשקט, להודעות שלא מגיעות ישר, לעולם שאין בו מוזיקה אפלה ואדרנלין. וכאן החרדה שוב נכנסת.
אנשים עם HPD משתמשים הרבה במנגנוני הגנה כמו projection, להשליך על האחר את מה שהם עצמם מרגישים, ו splitting, לראות אנשים כהכל או כלום, מלאכים או מפלצות. בתוך דינמיקה של D/s זה יכול להפוך בקלות ל topping from the bottom. הם מבטיחים "אני הנשלטת המושלמת", אבל ברגע שהאדון מציב גבול, משנה תוכנית או לא מגיב כמו שציפו, מתחילה מלחמה.
"אתה לא מבין אותי"
"אתה גורם לי להרגיש ככה"
"אם היית באמת שם בשבילי היית משנה הכל"
במקום להתמודד עם החרדה שלהם, הם מתחילים להילחם במי שמולם.
וככה מה שהיה אמור להיות מקום בטוח ומודע הופך לדרמה אמיתית בתוך החיים עצמם.
חשוב לי להדגיש משהו בצורה ברורה. בדס"מ הוא לא טיפול נפשי. הוא יכול להיות חלק יפה, עמוק ומעצים מחיי המין ומהחיים בכלל, אבל אם יש חשד להפרעת אישיות, צריך גם טיפול אמיתי. פסיכולוג או פסיכיאטר שמבינים גם ב kink יכולים לעזור הרבה יותר מכל סשן, אינטנסיבי ככל שיהיה. CBT, DBT או טיפול פסיכודינמי עושים עבודה שסצנה פשוט לא יכולה לעשות.
בסוף, בדס"מ אמיתי הוא בחירה מודעת לוותר על שליטה. ולמי שחי עם HPD, הרגע שבו הוא מפסיק לשחק ופשוט מצליח להיות, זה הרגע שבו משהו באמת משתחרר בפנים.
ובהפרעת האישיות ההיסטריונית חרדת הנטישה היא מנוע סמוי שמפעיל כמעט הכל. האדם חי בתחושה שאם הוא לא יהיה הכי מושך, הכי דרמטי, הכי נחשק או הכי זקוק, הוא פשוט ייעלם מהעיניים של האחר. זה לא פחד רגיל. זה פחד קיומי.
ובתוך יחסי אדון נשלטת זה יוצר פרדוקס מטורף. מצד אחד, הכניעה נותנת ביטחון עמוק, כי האדון שולט בזמן שלה, בגוף שלה, בקצב שלה. הוא שם. הוא מחזיק. הוא מחליט. אבל מצד שני, מספיק שינוי קטן כדי להצית את חרדת הנטישה מחדש. הודעה שלא נענתה, סשן שהתבטל, שינוי בטון הדיבור, ופתאום הכל מתפוצץ לדמעות, האשמות ותחושת סוף עולם.
וכשהדינמיקה בריאה, האדון לומד להשתמש ב aftercare וביציבות כדי להרגיע את המקום הזה. לא דרך מניפולציה, אלא דרך עקביות. והנשלטת מתחילה להבין שאפשר להיות רצויה גם בלי להילחם על כל טיפת תשומת לב.
גם האובססיה והקנאה נכנסות כאן חזק. אצל אדם עם HPD הקנאה לא נשארת קנאה. היא הופכת לסיפור שלם. לחשדות, לפחדים, לדרמות, לבדיקה אובססיבית של הודעות, זמנים, מבטים, אינטראקציות. הקשר עצמו עלול להפוך לאובססיה, כי לעזוב מרגיש כמו מוות רגשי.
ולפעמים, גם כשהקשר כבר לא טוב, האדם יישאר. יילחם. יבטיח להשתנות. ייצור עוד דרמה רק כדי לא להרגיש את הריק.
וכאן מגיע אולי השיעור הכי קשה בתוך דינמיקה בריאה. להבין שאפשר להרפות בלי להיעלם. שאפשר להשתחרר בלי למות רגשית. שזה שמישהו לא מחזיק אותך כל שנייה, לא אומר שאת לא קיימת.
חשוב להבין שלא כל אדם שמראה קווים היסטריוניים באמת מאובחן עם HPD. בחיים עצמם רוב האנשים נמצאים איפשהו על ספקטרום. אפשר לראות דפוסי התנהגות, חרדת נטישה, צורך חזק בתשומת לב, דרמטיות, תלות באישור חיצוני או מיניות מאוד טעונה גם בלי אבחנה רשמית. ובדס"מ לפעמים פשוט מאפשר לדברים האלה לצאת החוצה בצורה הרבה יותר ברורה. דינמיקות של שליטה, כניעה, קנאה, צורך באישור, פחד מדחייה או רצון להיות "הכי מיוחדת" נחשפים שם בעוצמה שקשה להסתיר. בגלל זה הרבה פעמים אנשים מגלים על עצמם דברים דווקא בתוך קשרי D/s, לא כי הבדס"מ יוצר את הדפוסים האלה, אלא כי הוא מוריד מסכות ומקצין רגשות שכבר היו קיימים בפנים.
ולפעמים זה גם מתחבר לקווים נרקיסיסטיים. כי אצל חלק מהאנשים יש שילוב מוזר בין צורך להרגיש נערצים ומיוחדים לבין פחד עמוק להינטש. מבחוץ זה יכול להיראות כמו ביטחון, מיניות חזקה או שליטה מוחלטת, אבל בפנים יש תלות עצומה באיך האחר רואה אותם. בתוך בדס"מ זה יכול ליצור דינמיקה מאוד עוצמתית. מצד אחד רצון מוחלט להיכנע ולהרגיש מוחזקים, ומצד שני צורך תמידי לבדוק אם עדיין רוצים אותם, חושקים בהם או נותנים להם מקום מיוחד. לכן לפעמים רואים מעברים קיצוניים בין אידיאליזציה של האדון לבין כעס, אכזבה או התרחקות כשהפנטזיה נשברת. לא כי האדם "רע", אלא כי הפחד לאבד ערך או להרגיש בלתי נראה יושב הרבה יותר עמוק ממה שנראה מבחוץ.
זה לא קורה ביום אחד.
אבל כשהאדם סוף סוף מצליח להרפות מהאובססיה, מהמלחמה ומהצורך הבלתי פוסק להרגיש נרדף או ננטש, מגיע שחרור אמיתי.
ובסוף, אולי זאת הנקודה הכי חשובה בכל הדבר הזה.
בדס"מ הוא לא טיפול, הוא תרפי.
אבל עבור אנשים מסוימים, הוא יכול להפוך למקום שבו הם סוף סוף מפסיקים לברוח מעצמם.