אני לא קושר אותך אליי
הכבלים האלו הם בכלל רק אנרגיה לא מוחשית
ואני רק עומד יציב
אני קרוב מדי לפעמים
חם לך עכשיו
אני אקח מרחק
אני רוקד אותך
כשהרוח שבך משתוללת
אני זה שרועד איתך
וכשאת מבקשת
לברוח שוב אל הלילה הריק
את אומרת לעצמך
חופש מציל אותך
אני מנסה לא לחפש אותך
ועדיין תמיד מוצא אותך
ואני רואה אותך
פחד עטוף
להכליל את עצמך
לקטגוריות
שפתיים שלוחשות “תשחרר”
אבל העיניים…
לא באמת עוזבות לגמרי
אני לא זה שכובל בכוח
אני לומד איתך
מתי להרפות כדי לא לאבד
שליטה אמיתית
היא לא להחזיק אותך קרוב
היא להישאר שלם
וצריך להבין מזה שלם איתך
ללומד אותך זה לא שנה
יש אנשים חיים שלמים חיו אותך
ולא למדו דבר בכלל
האם את רק רגילה לבריחה
היא טבעית אצלך במרחב
האם זו חרדה טורדנית
שננעצת לה בציר הזמן הזה
את בוחרת להתרחק
וכמה חשוב לך בחירה
האם את בורחת מכל מה שמרגיש עמוק מדי
מכל מילה שמבקשת להישאר איתך
ואני עומד
ולא רודף
לא נופל
את באה אליי
הבית אונם לא שלם
אבל זה בית עדיין
ואני רוצה לקחת אותך אליי
ללחוש לך
שכל הכאוס הזה
יכול להירגע בידיים שלי
אם רק בוחרים בזה
זה מקום שצריך להינתן מרצון.
בסוף כשתחזרי
זה לא כי קראתי לך
אלא כי מצאת את הדרך
כשלא נשאר לך לאן לברוח כבר
אני נשאר אני לא נשבר
אני זה שנשאר איתך
בוחר בך

