נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

עצמי עיניים והקשיבי פנימה
הכל מתחיל הקול מדבר
עמוק בתחתית הבטן להבה בוערת 
נשימה עמוקה לתוך הגרון 
עוברת מלטפת כל חלק בך  
מהפות לראש 
מהכפות רגליים לכפות ידיים
נשיקה עצמית לוהטת 
והמיניות האני שלך בוהקת
נשמי עמוק את האש
פסקול של דממה
ידיים שמלטפות אוויר
ירכיים שנפתחות לאט
בלי מטרה
רק את 

 
ובמקום שבו
הקול הפנימי רוחש יש רטט של
שקט שמבקש לגעוש 
נולד הצורך
לרצות להסכים 
לבחור להיות
לטרוף
לא לרדוף
להכיל
להיות חור
 
זו את 
אבל גם משהו אחר
את האחרת
גוף שמתעורר 
מבקש שתדברי אותו 
את הסוטה
את הטבע
את התשוקה 
את החשק
את כמו מים 
אי אפשר לעצור לנצח 
את זורמת 
התחושה עולה
לאט חום רטיבות
עקצוץ 
 
אל תצמצמי את עצמך
אל תתנצלי על הרעד
זה לא חולשה
זה שער פתוח
תני לדמיון להיות
בלי בושה בלי שיפוט
בדמיון את שולטת בתבנית
ההסכמה היא תמיד קיימת
אין גבולות אין דעות
זה שלך ושל מי שבחרת
רק את שומעת
רק את רואה
את אינסופית
את עולם סודי יסודי
את עונג בלי קצה

שבי עם הרגע עם עצמך
תשובי אל המציאות בחזרה
בגוף בפנים
ולחשי בשקט

"אני מרשה לי
לחיות
להרגיש
לבעור"

זה אף פעם לא יכול להיות מובן מאליו

הנתינה שלך שבך הופכת אותך למתנה בשבילי

התמסרות שבך המאבק שלך

הנאמנות שלך הרעב שבך

זה אף לא מובן מאליו

זו מתנה ואני צריך להתייחס אליה

בהתאם להגיד תודה

על מה שאת נותנת לא פחות

מזה שאת תגידי לי תודה על מה שאת מקבלת

אמרתי לך
אי אפשר באמת
שלא לטעות
בעולם כזה
ומזו טעות?
אם לא נקודת מבט
סדק בתוך תבנית של סדר בר קיימא
זהו עולם שבו לרעיונות ולחלומות
יש עור וגידים
הרבה יותר מרחבים האפשרויות
ומה שיש כיום מוצק
פעם נחשב לדמיון נועז להטל במציאות
ואיך אפשר שלא לטעות?

כמה אפשר לרצות לא לטעות
אבל בסוף הכל זה משחק?
המדע הוא בדם ולא
בחשיבה בתפיסה ושם יש לעיתים תסיסה
המוח הוא חלק בלתי פתור
בלתי ניתן לשחזור במדע
הלב כמכלול של מהות
הוא חתיכה שעליה אי אפשר שלא להפסיק לרשום לכתוב לפרוק להסביר להסדיר
אנרגיה סינרגיה
הכל זו בחירה
הכח? אין לנו הכל
אז את מה שנשאר אנחנו זורקים לאלוהות
שתקבע תקבע ותייצג תציג
ואני?
אני אמרתי לך
אני מעדיף לטעות איתך
מאשר לתהות אותך

ואת? מה תעדיפי

תבחרי או סתם תזרקי קוביה

גם זה אפשרי

לאכול סרט
כי לכל סרט
יש תסריט
ואם יש תסריט
מאחוריו יש דמיון פורה
הנפשה חשביתית למציאות חלופית
אז יש במאי
יש מפיק
יש שחקנים
יש תפאורה

ו..
כמה הדמיון
עוצמתי ופורה
הוא מפעיל הכל
לפעמים במאי משל עצמו
מהחלום החופשי הנפשי לתמונה
ורק כשנרדמים
מחליט מתי שבא לו
להיות סיוט

לאכול סרטים
את שם
את כזו
את פה
את עושה
שאת קוראת
שאת כותב
את שואלת
ואת עונה
את התשובה

וכל זה כי אכפת
אכפת מהכל
מעצמך ומי שאיתך
מהם מהעולם בכללי
מאיך וכמה ולמה
מהטוב והרע
מהשחור והלבן והאפור
אכפת

אולי תירדמי
איתי
תבואי לי בחלום
זה יהיה חלון
למציאות
לסרט כזה
שאליו נהיה מודעים
נבנה אותו
בלי דאגות
ים שאלות
וים תשובות
בלי חשיבות
אבל הרבה עבודה
ואז נתעורר..

סרט טעים נעים 

חמים בבטן 

לא תמימים 

וישבן אדום סגול שחור 

וכף יד אדומה 

טיפה של דם 

אל מול הים 

עולם כינויים בבדס"מ

בעולם בדס"מ, כינויים הם הרבה יותר משמות. הם הצהרות, סמלים, ולעיתים גם מפתחות לזהות.

שולטות רבות בוחרות כינויים כמו "גאדס", "אלילה", "מלכה", פסיכולוגית זה נובע ממיקוד בשליטה רגשית, בהחפצה, בהשפלה ארוטית ובשירות. דמות שולטת נשית משדרת עוצמה מנטלית, עליונות, תחכום, ואלמנט של ריחוק שמציב את הנשלט בעמדה של התמסרות מוחלטת.

לעומתה, שולטים גברים נמשכים לרוב לכינויים פרימליים כמו "זאב", "דוב", "אלפא" או "Predator" – ביטוי לחיבור לצד אינסטינקטיבי, פראי, יצרי. כינויים אלה משדרים חיה פנימית, יצר שלא נבלם, גבריות בלתי מרוסנת. שליטה גברית נתפסת הרבה פעמים כשחרור כוח כלוא, דחף מודחק, או כמסע חזרה לטבע.

כמובן, קיימים גם כינויים שנשענים על עולמות אחרים כמו "ארכיטקט", "מבצע", "שקט קטלני", "מלחין שליטה" המגלמים שליטה מחושבת, אינטלקטואלית או אמנותית.

כל כינוי משמש לא רק ככלי משחק, אלא כדרך לחשוף שכבות עמוקות בזהות. שולטת שמזהה עצמה כ"גאדס" לעיתים מבקשת לתקן חוסר שליטה מהעבר. שולט שמתחבר ל"זאב" אולי מבקש לא רק לשלוט אלא לחיות, סוף סוף, בלי רסן.

בכללי שימוש במושגים של חיות כדמויות ביטוי בעולם הבדס"מ פסיכולוגית כניס אותנו לסוג של שחרור פסיכו דרמי מיני ויצרי, חתול/תולה כלב/ה.

כינויים בבדס"מ הם לא מסיכה הם מראה.
כשהשם מתיישב על העור כמו עור שני מתחילה שליטה בשביל עצמך.

זהו מסע
שבילים מתפצלים
שאלות פזורו כממתקים ממכרים
על אבנים חרוטות
במילים של מה יהיה ומה היה
חזיונות עתיד לא נודע
אל מול עבר בוהק כשמש מסנוורת מאחור
כל צעד בחירה
ולכל בחירה תוצאה
ערפל סמיך מסתיר לעיתים
כמו עננים את מה שאפשר
לראות ביום בהיר

צעדים לא שלמים חצאים
לפעמים דילוג
ולפעמים מעידה
ואת קמה
רק חכמה יותר
מכל נפילה
מגבשת דעה תבונה
הבנה

אם פעם היית
רק מביטה קדימה
היום את מורידה מבט
כדי להבין
איך הרגל הקלה נוחתת
על האבן הקשה

לפעמים לעצור
לעמוד במקום
לחשב מסלול מחדש
חשבון נפש
ניווט לצעד הבא
את מבינה
זהו מסע
ובמסע
צריך הבחנה
לא רק תעוזה

ואז באים להם
צלילי הבדידות בריקוד
מנעימים את הלבד קצת
קל ליפול לישון להירדם
חלומות של אולי
ובסך הכל למדת
הרי הכל מתחיל בך
ובך זה גם נגמר

מתוקים הם ממתקי השאלה
אפשר להתמכר להם
לחיות בסימני שאלה
חיפוש תמידי שלא נעצר
של עצמך של מישהו אחר

יש לך תרמיל על הגב
ואת תבחרי מה לקחת איתך
ומה לאסוף ומה להשאיר מאחור
כזרעים שינבטו בזמן אחר
במיקום יותר טוב בשבילך
בשביל הזה

אני כאן

גם כשהפחד צועק לך בואי תתרחקי תברחי

באמון ובלב חשוף 

אני רואה את השיחות בין ההיגיון ללב שלך 

אני רואה את החרדה מתעוררת כל הזמן משינה 

צורחת לך

צועקת לך

מתי שהו זה יגמר 

תגמרי וזה יעלם 

מתי שהו הלבד ישתלט במקום השולט 

שאת בחרת לעצמך 

בסוף הבחירה תיעלם

זה לא באמת בשליטתך

הפחד הזה 

מתקיים

ומקיים מציאות בשבילך

אמרתי לך

העונג שלך והכניעה שלך לא ישברו את הקשר בינינו, הם רק מעמיקים אותו – גם כשאת מפחדת

ואני כאן

אני נשאר

אני נשאב 

לא נשבר 

גם כשהלב שלך רועד 

אני מחכה לראות אותו רוקד

ואני אומר לך בשקט:
"אף אחד לא נוטש את מי שנתן לו את ליבו."

הקשר האמיתי

הוא הקשר ביני לבינך

שום חבל לא באמת יהיה אותו הדבר כמו הרגש

הקשר האמיתי

הוא הלב 

כל חרדה נמסה

כשהיא פוגשת את המבט שלי בך

מבט שאומר:
"את שלי. ואני כאן."

את לבד הרבה

אבל אל באמת

הלבד הזה

הוא נשימה

לא חניקה

רק תאפשרי לעצמך

להרגיש את הביחד

גם כאן וגם שם

אני נשאר 

אני נשאב

אני לא נשבר 

איתך 

אמרתי לך

אני לא רק השולט שלך, אני גם מי שמחזיק את השברים שלך ומזכיר לך – אף אחד לא נוטש את מי שנותן לו את ליבו."

אני לא שולט כדי ללכת
אני שולט כדי להישאר
כדי שתדעי, בכל נשימה חנוקה,
בכל רעד בעור 
שאני לא הולך לשום מקום

תסמכי עליי
תפלי לתוכי
אני שומר אותך

כל חבל שאני מהדק מכוון 
הוא הבטחה 

לא מתכון לאכזבה 

אמרתי לך 

שליטה אמיתית היא לדעת להיות שם גם כשהיא מתפרקת מפחד לאבד.

בתוך המוח שלך
אני זורע אותי בך
אני לא נוגע בך
אבל את רועדת ורוקדת
לא מהכאב
מהידיעה מהציפייה עצמה
והיא דולקת
האינסולה שלך קולטת
האמיגדלה זוכרת
ההיפותלמוס משחרר בך
הוראות הפעלה

אני כותב על האונה
הפרונטלית שלך
ולוחש לקטנה שבך
תשכחי רגע מי את
הקורטקס נמס
הגיונך נכנע
למציאות רבודה
את על הרפסודה
לארץ לעולם לא
למחוז פנטזיה

כל צליל ממני
עובר דרך הסינפסות שלך
מחווט לך פקודות חדשות
את לומדת אותי
מילים הופכות לאוויר דרך
מכלול מערכת התגמול

כשאני מביט בך
העונג זורם ביחד עם הדופמין
כמו תוכנה שנטענת בך מחדש
את מרגישה את העונג שבכאב
והמוח?
המוח שלך כבר לא מפריד
האנדורפינים שלך
כותבים בך שיר
ואת נכנסת לספייס כסאב

ואני סאגוסט שחושב דרך העונג שלך
קורא את הפרשנות שלך לכאב
ומנסח אותה מחדש כאמון
וממשיך איתך

זה לא סשן של גוף
זה סשן של אונות
של קליפות
טרנס נוירולוגי טהור
שבו את
לא נשלטת בגוף
אלא בתודעה