נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

זה שפשוט תהי חור 

חפץ כלי צעצוע לזין

כלי לשימושי 

לנתק את עצמך מעצמך מבחירה בשבילי 

וזה חתיכת מתנה לעצמך ולי

כל החיים אנחנו לומדים גבולות על עצמנו

חיים בין מגבלות 

בכל שלב יש תנועה יש תנודה יש התפתחות

אם לא אנחנו אז החיים עצמם 

דברים שחווינו בפעם הראשונה

שטעמנו ולא זיהינו לפני  

אנחנו מהמרים על מה יחסי ומה לא 

מה אמיתי ומה לא 

דברים משתנים כאב בא וחולף

מה שפעם היה ניראה טוב

יכול להיות פתאום ממש רע 

ומה שהיה פעם רע

יכול להיות ממש טוב

בסוף אתה מגיע לנקודה 

מהנקודה הזו צריך למתוח קו 

ועל הקו הזה צריך לדעת להסתכל נכון

נקודת מבט 

ויש לאן להסתכל

השאלה זה הרצון לזוז קצת ולראות אחרת 

ללמוד לדבר לעצמך

אתה יכול לומר לפחות ניסינו 

ואתה יכול לומר נכשלנו ממש

החבל הדק בין חיובי לשלילי

זה כמו המעבר בין שני לשלישי

יש תפילה שנקראת תפילת השלווה 

תפילת השלווה היא תפילה שחוברה על ידי ריינהולד ניבור,

רועה פרוטסטנטי אמריקאי ופעיל חברתי במאבק לזכויות אדם.

היא תפילה משתמשים בעיקר לטיפול 

אבל יש בה משהו מעניין לגבי החיים עצמם 

"אלי,

תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם,

את האומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי,

ואת התבונה להבחין בין השניים, ולקבלם. 

לחיות יום אחד בכל פעם, ליהנות מרגע אחד בכל פעם, ולא להיסחף לרעב לצוד את החיים. 

לקבל את הקשיים כדרך אל השלום הפנימי. 

לקבל את העולם גם כפי שהוא, ולא רק כפי שהייתי רוצה שיהיה,

לבטוח בכך שאם אכנע לחיים , תתן בי אמונה שאתה תעשה שכל הדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר,

לחיות כדי להיות מאושר

מאושר  בחיי העולם הזה והבא.".

"Time is a valuable thing. Watch it fly by as the pendulum swings." 

כבר בשורות הפתיחה של In The End, לינקין פארק מדברים על זמן. על כמה שהוא יקר, כמה כואב לנו כשהוא מתבזבז, וכמה פחד וחרדה הוא יכול לייצר בתוכנו. הזמן מנהל לנו את העתיד עוד מהעבר ומההווה. הפחד שהוא פשוט יחמוק לנו בין הידיים, שהשעון יזוז והשליטה תאבד.

לפעמים אנחנו מבינים את זה רק בדיעבד. אנחנו רוצים לחיות בתחושה שיש לנו אינסוף זמן, אבל אז מגיעים החיים. העבודה. המרחק. השינויים, המשברים, השתיקות, השחיקה.

ואז מגיעה אחת השורות החזקות בשיר: "I kept everything inside and even though I tried, it all fell apart."

כמה מאיתנו מכירים את זה? הפחד לדבר. הפחד להכביד. הפחד להודות שאנחנו פוחדים לאבד. הפחד להשקיע את הלב שלנו במשהו שאין לנו דרך להבטיח שיישאר. אנחנו מחזיקים דברים בפנים, מנסים להיות חזקים, לשדר שהכל בסדר. אבל מה שאנחנו לא אומרים לא באמת נעלם – הוא פשוט ממשיך לחיות בתוכנו.

במערכות יחסים, ובקשרים בדס"מיים במיוחד, זה מורגש אפילו יותר. מאחורי דינמיקות התפקידים, השליטה והמסכות, יש בני אדם. עם צרכים, פחדים וחרדות. עם רצון לבחור בעצמנו, ואולי להרגיש שמישהו בוחר בנו גם.

ואז מגיע הפזמון המפורסם: "I tried so hard and got so far, but in the end..." 

זו אולי החוויה האנושית הכי כואבת. להשקיע, להילחם, להתאמץ, לאהוב, להחזיק, להתמסר לרגע – ועדיין לגלות שלא הכל נמצא בשליטתך. יש משהו מאוד לא נוח בהבנה הזו, בטח בעולם הבדס"מ, שאתה לא באמת שולט בהכל.

אנחנו רוצים להאמין שאם נאהב מספיק, אם נהיה מספיק טובים, אם נקריב מספיק – נוכל למנוע אובדן. אבל החיים לא עובדים כך.

אהבה אינה חוזה נגד שינוי, מחויבות אינה ביטוח נגד סוף, שליטה אינה דרך לעצור את הזמן, ואולי שליטה לא באמת מתקיימת אף פעם
אולי השורה העצובה והיפה ביותר היא: "All I know is that time is a valuable thing."

כי בסוף, השיר לא באמת מדבר על כישלון. הוא מדבר על זמניות. על העובדה שכל מה שאנחנו אוהבים נמצא בהשאלה. בכל החלטה בחיים יש תמיד סיכוי לסיכון, וסיכון לסיכוי. מערכות יחסים, חברים, משפחה, אהבות – הכל תמיד בסכנה, כי בסופו של דבר אין לנו שליטה באמת.

השיר לא בהכרח מדבר על מישהו שעזב, אלא על הפחד המתמיד שמשהו ייגמר. על הניסיון הנואש להחזיק ברגע, לעצור את השעון, לבחור להילחם למרות הסוף הידוע מראש. הניסיון לייצר בתוך עצמנו הבטחה שאולי לא נוכל לקיים – שהכל יישאר כפי שהוא.

השורה "I kept everything inside..." מדברת על השתיקה הזו. על הפחד שמנהל אותנו מבפנים. אנחנו לא אומרים דברים כי אנחנו מפחדים מהתגובה. מפחדים להודות שאנחנו מקנאים, מפחדים להודות שאנחנו זקוקים. אבל לפעמים, הדברים שאנחנו מחביאים כדי לשמור על הקשר, הם דווקא הדברים שמרחיקים אותנו ממנו.

והזמן? הוא ממשיך לנוע. תמיד. ואולי דווקא שם מסתתר המסר האמיתי של השיר. לא שהמאמץ או האהבה לא משנים, אלא שהערך של הדברים אינו נמדד רק בכמה זמן הם נמשכים. לפעמים משהו משנה חיים שלמים, גם אם הוא לא נשאר בהם לנצח.

"I put my trust in you" – אמון הוא תמיד סיכון. כל כניעה היא סיכון, כל שליטה היא סיכון, כל החלטה.

"What it meant to me will eventually be a memory of a time when..." וזו אולי השורה הכי עצובה. ההבנה שכל מה שאנחנו חיים עכשיו יהפוך יום אחד לזיכרון. בסוף הדבר הכי בטוח בחיים זה המוות, ושום דבר אחר לא בטוח.

ואולי זו המשמעות האמיתית של In The End. לא ללמוד איך להחזיק חזק יותר, אלא ללמוד שכל דבר בא ללמד אותנו על עצמנו, והמבט צריך להיות תמיד על עצמנו.

ואל תפחדי ממני 

החרדה שוב מטפסת לך במעלה הגרון..

היא בטח לוחשת לך שיום אחד אעזוב

היא מנהלת לך את המחשבה כשנגמר הסשן

ואת בבית לבד מחכה ליום הבא לפגישה הבאה

ואני כזה שבא לאתגר אותך לבחון אותך 

אבל גם בא ללוות אותך בתוך המנהרה החשוכה 

תסתכלי עליי אני רואה את הרעד בירכיים שלך 

וזה לא כשאת איתי, כשאת לבד חוששת מה יקרה אם..

ים שאלות ים סימני קריאה 

את רגילה לזה 

הרגל מגונה כזה

אני האדון שלך

אבל אני גם אדון החרדות שלך

אני זה שיציב לך גבולות חשיבה

אתעקש עליהם 

כדי שתוכלי להבין שאפשר לראות

דברים אחרת 

אני מכה על ישבנך חזק, מדויק, בדיוק עד הגבול 
כל מכה מוחקת שכבה מהפחד הישן שלך 
אני חודר אותך עמוק ו איטי 

מהראש עד לכוס שלך 

"תסתכלי עליי כשאני ממלא אותך בי" 
"תראי בעיניים שלי שאני לא הולך לשום מקום."
כשאת רועדת, כשאת צועקת "אדוני, אל תעזוב!",
אני לוחץ חזק יותר על הצוואר, מחייך ואומר

"הפחד הזה הוא שלי עכשיו. אני לוקח אותו ממך עכשיו."

בואי
תתקרבי אליי צמוד קצת כמו ריקוד
אבל על הברכיים

תרגישי את הזין שלי על הפנים שלך 

אני זורם איתך 

הגוף זז איתך

השפתיים נצמדות אליו 

הכל רטוב בגרון שלך 

אני זורם בך

עמוק לך? 

תחנקי 

אני ואת
אין לך מה לפחד בכלל

הגשם יפסק

ואנחנו נתגשם

את חור שלי 

וכשהשמש תזרח
הקשת תצא
ואז כל מה שנצטרך
זה רק לרצות להישאר כאן

אז תישארי עוד קצת בקצה

תקחי הכל עד הביצים 

כלבונת

כי כשנזין בפה שלך 

כל המחשבות מהראש שלך מתנדפות

יש אש בתוכנו בוערת
מגיעה להתרגשות בעוצמה 
בוערת עד שאין כבר בכלל בתוכנו חשיכה
הבדים נזרקים על הריצפה
סוף סוף אני יכול לראות אותך
בצלילות של גביש
כשאת מולי כך חשופה
ואת לחשת לי
קדימה, קח אותי
מבלי להגיד מילה
רק חיוך קטן
והעיניים שנצצו
כשאני כלכך קרוב חשוף
יחד איתך
פירקתי אותך חתיכה חתיכה
וניקיתי מכל צלקות העבר
לא משנה לי מה היה לפניי
איתי זו התחלה חדשה
חתיכה חתיכה עד שנשארת רק
האש הבוערת המחממת
לי את העולם
אחרי שהדבקתי הכל
מחדש בחיבוק חזק
ישבנו דיברנו על כל מה שיהיה
שכחנו כבר מה היה
הסתכלנו והתאהבנו
ממש חזק
התאהבנו באדם
ולא רק בבשר ודם
ואז הלכת
נשארתי עם הזיכרון שלך
ואת נעמדת מול המראה
רואה את צלקות אהבתי
אלו שהשארתי על גופך
בלהט הלהבה
סימנים כחולים סגולים
כל אלו שלך
את נוגעת ומרגישה
מרגישה הכי בטוחה
דווקא מהמקומות שבהם
הכי כאב
מרגישה הכי אמיתית
דווקא במקומות שהיית
הכי חשופה

מחפשת נקודות תורפה בנרות

אך אם היא תסתכל נכון

היא תבין שאני לא מסתיר כלום..

האש דולקת הנר מטפטף

אני מלא בתורפה

כמו כולם

אז את רוצה להיות

זו שלוחצת על התורפה

או שאת רוצה להיות התרופה?

סבבה