תמיד היית בן אדם של פנטזיה
לא התגמשת לא עצרת
לא הסתפקת פשוט הסתכלת וידעת
את עולה בלהבות כשזה מתחיל
נדלקת כמו אש לפידות
וכשזה נכבה? זה נכבה מהר וקר
לא צריך הסבר יותר מדי
זה בא והולך
ואת רעבה לדעת את עצמך
את רעבה לעוד ועוד ממך
את יודעת שזה לא הכל
שיש עוד הרבה מה לגעת מה לדעת
יש עדיין איפה לחפש ומה למצוא
זה לא עוזב אותך הרעב הזה בפנים
רואים לך על הפנים אין שובע
את רוצה רק ביטחון אמיתי במקומך
את חייבת שזה יהיה שם
את חייבת שזה יהיה שלם
את שואפת לשם
שואפת לשלמות הזו
לסגירת מעגל
לרצון להרגיש הכי נכון
ואת בן אדם של קצה
אין אפור
יש שחור יש לבן
ואת הולכת עד הסוף כל פעם
אבל תוך כדי המסע
את מבקרת את עצמך
כל הזמן
דיאלוג פנימי בתוכך
מלא ברבדים צבעים וגוונים
וצורות וצלילים משפטים ומילים
ולפעמים לא הכל קריא
כמה אפשר לקרוא
אפשר רק לסרוק
את סורקת
ומאבדת לפעמים את עצמך
ואת שונאת שמפריעים
לא רוצה גם מעצמך להפריע לעצמך
את לא אוהבת שזזים יותר מדי לידך
בוחרת בקפידה מי יתקרב
וגם זה קצת קשה
אבל את הדבר שהכי מחפשת
זה יציבות כי בתוכך
תמיד יש אש פנימית
לפעמים היא מדליקה לפעמים היא שורפת
ובא לך פשוט שיחליטו בשבילך
יציבות הרגש והחומר כאחד
מישהו שפשוט יכוון ותאמיני לכל מילה
אמון שפשוט מנתק
ואז מגיע הריחוף
את מתה להרגיש את הריחוף
את הריחוק הזה מכל מה שהיה
ופשוט..