לפני שנה. יום שישי, 28 במרץ 2025 בשעה 10:49
הרמב"ם, רבי משה בן מימון, שחי במאה ה-12, האמין ופיתח את גישת "שביל הזהב" – תפיסה בהשפעת אריסטו, שעל פיה יש לחפש את האיזון בין שתי קיצוניוֹת. כאשר אדם נוטה לקיצון באופיו או במעשיו, עליו לנטות תחילה אל הקיצון ההפוך, ובאופן הדרגתי להגיע לאיזון הנכון עבורו.
למשל, אם אדם נוטה לקמצנות, עליו לנהוג בהתחלה בנדיבות יתר – ממש כמו הברון רוטשילד, "הנדיב הידוע" – עד שיגיע למידת הנתינה המאוזנת. אם מישהו חרוץ עד קצה גבול היכולת ואינו מוצא זמן למנוחה, כדאי שיתיר לעצמו עצלות מסוימת – משל היה פקיד במשרד ממשלתי – עד שיגיע לאיזון בין עשייה למנוחה.
כדי להגיע לאיזון אמיתי, לעיתים אנו צריכים לטעום מקצוות שונים של עצמנו – לגעת בכל צד שבנו על מנת להכיר את הגבולות שלנו ולהיות שלמים עם מי שאנחנו.
ובתוך כל זה, כל אחד פוגש את עצמו במקום אחר:
יש את אלו שמסתפקים. החיים שלהם סדורים משפחה, ילדים, עבודה מ-9 עד 5, שגרה ברורה, מטרות פשוטות. יש בהם ביטחון, לפעמים רוגע, לפעמים קבלה של החיים כמו שהם. לפעמים זה נובע מהבחירה, ולפעמים זו ברירת מחדל.
מנגד יש את אלו שרודפים. שאף פעם לא מספיק להם. רוצים עוד עומק, עוד ריגוש, עוד משמעות. חוקרים, נעים על הקצה, מבקשים לפרוץ גבולות. לעיתים זה ממקום של תשוקה אמיתית, ולעיתים זו אי-נחת תמידית, לעיתים הרגש באמת יושב להם בגילוי חדש ומסעיר, שום מסגרת לא תחזיק אותם
ובין השניים יש אלו שהיו רודפים וגם מסתפקים היום הם הפכים של מה שהיו אלה שמנסים להלך בין השגרה והסערה, להחזיק גם ברוח וגם באדמה, לייצר איזון שנע כל הזמן. שואלים שאלות, טועמים, מתבוננים ולעיתים גם נופלים, רק כדי לקום להיוולד מחדש באיזון.
הפחד תמיד יהיה שם. הוא חלק טבעי ומובנה בנפש מנגנון שמטרתו לשמור עלינו, גם פיזית וגם נפשית. לכן, הדרך להתמודד איתו היא לא בהדחקה או הכחשה, אלא בקבלה. להבין שפחד הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, ולהתנהל איתו מתוך מודעות.
זה לא דבר רע לגעת בקצה לפעמים דווקא שם טמון הלימוד העמוק ביותר. הקצה חושף אותנו לעצמנו, לנקודות המבט שלנו ולמבטם של אחרים. לעיתים, הפחד מהקצה נובע מהחשש לאבד שליטה – כמו ללכת על שפת צוק. אבל אם נלמד לא להילחם בפחד, אלא להבין אותו, נוכל לא רק לשלוט בו אלא גם לשחרר שליטה – ובכך להשתחרר.
אחד הפחדים הגדולים הוא מהשיפוט הפנימי או החיצוני. מה יחשבו עליי? מה אחשוב על עצמי? האם הדרך שבחרתי תפגע בי או בסביבתי? לכן, חשוב להבחין בין הגילוי התמידי של הרצונות האישיים שלנו ובין המסע של אחרים, ולזכור שלכל אחד יש נקודת מבט שונה. החיים בנויים ממבטים שונים, אין אמת אחת. האמת האחת היא שלכם לפני שהיא של אחרים.
לעיתים אנחנו מגיעים לקצה מבלי שבחרנו בכך, מהר מדי וחשוב שנהיה סלחנים כלפי עצמנו. הסליחה העצמית היא תחילתה של הבנה עמוקה של מי אנחנו, של המסע שלנו, של האפשרות להתחיל מחדש.
הקצה יכול להיות גם מקום כואב ומעכב או שינוי בינוי הכל איך נלמד במבחן החיים להבחין ולהבין. ישנם סיפורים רבים של נפילה וצמיחה, כמו גם סיפורים על נזק ופגיעות. לכן, לצד האומץ לגעת בקצה, יש צורך בחמלה. מותר לשפוט את עצמנו, אבל חשוב יותר לסלוח. בזכות הסליחה נוכל לראות את הלמידה, להבין מה הקצה בא ללמד אותנו, ולצעוד קדימה.
הזמן הוא אשליה? , ויש תמיד מקום לשינוי? הטעימה מהקצוות מאפשרת לנו לחוות, להעמיק, ולהבין ולהבחין ולהיות שלמים יותר עם הטעויות והפתרונות. כל חוויה שאנו עוברים היא חלק מהאנושיות שלנו ושל האנשים שסביבנו.
ואולי, בדרך, נזכה לפגוש אנשים שיאירו לנו, שילוו אותנו, שיחזקו אותנו. כי לפעמים מה שצריך זו יד אחת – שתכוון, שתתמוך, שתזכיר מי אנחנו גם כשהכול חשוך.
וכשנחזור מהקצה, נחזור עם ידע, תובנות, חמלה ונוכל להיות טובים יותר, לעצמנו, לאחרים, ולעולם.
ככל שהחיים מתקדמים, אנחנו כמהים להרגיש שהתאפשרנו – גם פנימית וגם סביבתית. ומתוך אותה התאפשרות, נולדת תחושת שלמות.
ומתוך שירו של חנן בן ארי:
"אני חושד שנעשיתי בינוני
דווקא אחרי שכבר חשבתי שאני
מתעלה באופן לא זמני
באה המציאות ועוררה את זיכרוני
אני אדם, מעפר באתי ולעפר אני אשוב
הרוח המנשבת בי קרירה
בכל מצב שמנסה אני לשמור על הגרוב
אני מקדים או מאחר בפעימה
אני צריך כיוון, איזון
כדי לצאת מהניוון
מינון
בין רוח-נפש-נשמה
בין הרצון לעשייה
אש-רוח-מים-אדמה
בין היראה לאהבה"
