נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

כמעט 40אלף מילים

את שלי..
כבר אמרתי לך את זה הבוקר?
אז אגיד לך שוב..
אבל מזה שלי?
שלי מבחירה שלך
שלי מבחירה שבי

כשאת כורעת מולי
אני רואה בחירה
אני רואה אישה אמיצה
בחירה בעצמך לתת
נותנת לי את עצמך
בלי גבולות?
בלי מסכות?
בלי פחד?
בי את האחריות לך

הידיים שלך חופשיות
העיניים לא מכוסות
אבל האמון מכוסה
והנפש שלך קשורה
ואת יודעת
אני זה שמוביל
אני זה שמחליט
זה בא עם השלכות
בא עם אחריות לא רק התממשות
את בובה חפץ כלי צעצוע?
אין פה שום זעזוע
את לא סוחרת את הבחירה
את בוחרת את הבחירה
כמו שאת חותמת עליי
אני חותם עלייך
אני זה שמחזיק אותך בדיוק
איפה שאת רוצה להיות
על הברכיים שלך
את רוצה
את בוחרת
את מסכימה
אז את בטוחה
את שפויה

אז איפה השליטה?
השליטה האמיתית
היא על עצמי מולך
לא עלייך
אני אומנם בצווי הוראות לך
אך את הרי תמיד חופשיה
גם כשאת למטה
את בוחרת בזה
כבר דיברנו על זה
השליטה היא הדדית
גם אם כביכול היא ניראת מהצד
חד צדדית
כשאת בוחרת את שולטת בעצמך
כשאני בוחר בך אני שולט בעצמי

חילופי כוחות?
איחוד של כוחות

המשא הכבד ביותר שאדם יכול לשאת בחייו הוא טינה.
היא מצטברת בתוכנו כמו מטען עודף שלא תכננו לשאת, מכבידה על הלב ומאטה את הדרך. לפעמים, היא סוגרת בפנינו חלונות מבלי שנרגיש—דלתות שיכלו להיפתח, הזדמנויות שאולי חיכו לנו מעבר לפינה.

בין אם נפגענו ובין אם פגענו,
בין אם צדקנו ובין אם לא—
הכאב והטינה לא משאירים מקום לניצחון.
במלחמה כזו אין מנצחים. כולם מפסידים.

עמוק בפנים, כולנו רוצים את אותו הדבר: לחיות חיים שיש בהם שמחה, קרבה, נתינה. לעשות טוב לעצמנו ולאנשים שאנחנו אוהבים.
ואין ספק, סליחה לא תשנה את מה שהיה—אבל היא מרחיבה לנו את מה שיכול להיות. היא פותחת את העתיד.

היופי האמיתי, כמו שליטה אמיתית, לא נמצא בהחזקה אלא ביכולת לשחרר. זה לא האקט החיצוני, אלא התנועה הפנימית שמאפשרת לנו להזרים את החיים למקום חדש—חיובי יותר, פתוח יותר, נקי יותר.
בין אם מדובר ביצרים, במיניות, ברגשות—אנחנו לומדים שהשחרור הוא לא ויתור. הוא ריפוי.

להיות נקי מכל עקבה בלב, מכל מחסום של כאב או כעס—זו המטרה.
כן, החיים מלמדים אותנו שיעורים, לפעמים בדרכים כואבות.
לפעמים הכעס נותן תחושת כוח, אפילו מין דחיפה להוכיח, להשתנות, להצליח. אבל הוא גם סוגר לנו שערים אחרים—אל רגשות רכים יותר, מבטים חדשים, חוויות אחרות.

שיעור אמיתי נלמד רק כשאנחנו משחררים, מבינים, מסכמים—וממשיכים הלאה.
הכוח הטהור באמת, הכוח שאין לו עכבות, הוא אהבה.
היא זו שמניעה אותנו להצלחה אישית ולאהבה כלפי האחר.
והכוח הכי יפה שיש—הוא הסליחה.

בדרך שלנו בחיים אנחנו פוגשים אינספור נשמות.
חלקן נכנסות אל הלב, חלקן נוגעות לרגע ונעלמות, ויש כאלה שנתקלים בנו בעוצמה.
אבל כשאנחנו בוחרים לסלוח, אנחנו בוחרים בעצמנו.
לא בשבילם. בשבילנו.

זה לא תמיד קל. לפעמים זו עבודה קשה, דורשת מאיתנו להעמיק, לראות עוד צדדים, לנשום עמוק.
אבל כשמגיעים לרגע ההוא—אין חופש גדול יותר מזה.

אני לא צם ביום כיפור, אבל אני כן עוצר בו.
אני מתיישב עם עצמי, נושם, נכנס למדיטציה שקטה,
עובר על מה שהיה, על מי שפגשתי, על המקומות שבהם נפגעתי או פגעתי.
אני סולח. לעצמי, ולאחרים.
ומבקש סליחה.
כי אני מבין שבלב פתוח, אני יכול לתקן.
וכשאני רואה את הטעות, אני גם יודע לבחור אחרת.

ברגע שאתה נכנס לעולם השליטה באמת, עד הסוף, זה מתחיל.
לא סתם להיכנס, אלא לבחור, לבחור להפסיק עם הזיגזוג, ההיסוס, זה שהלך איתך מאז גיל עשרים. מאז שגילית את הבדס"מ. הדאנג'ן, הכלוב, ערוצי ה-IRC.
נכנסתי לשם מאוד צעיר זו הייתה חוויה אחרת לגמרי ממה שיש היום אז הייתה הרבה יותר עבודה. גם לבנות את עצמך, וגם ליצור סביבה. זו הייתה תקופה אחרת.
אבל אז, בגיל עשרים ושתיים, ידעתי שאני לא יכול להיות בדס"מי מלא,
אמרתי לעצמי, במודע או שלא, שאני חייב לבנות קודם עתיד לעצמי. אין דום בלי שיש אלי, זה היה נכון. הייתי חייב לשים את זה בצד קצת, לוותר קצת על המקום שלי בעולם הבדס"מ, כדי לבנות את המקום שלי בעולם האמיתי. העולם שבו אני חייב להתממש.
כי המציאות קוראת לי, אבל זה לא עובר.
הדיסוננס הזה חורק בפנים, סוג של פיצול אישיות.
ביום אחד אתה רגיל, מתוך רצון ובהסכמה מלאה ותיאום ציפיות ברור, לתת לכלבה, לשפחה, לבת הזוג, או וואטאבר, את הספאנק היומי שלה, להחפיץ להחזיק אותה. לתת ליצרים שלך להשתחרר. להיות פרא חיה טורף אמיתי בכבוד לידה מחדש בשבילה ובשבילך.
אתה השולט שאתה צריך להיות עבורה ואתה גם הגבר שאתה צריך להיות עבורך
ובתוך ארבעה קירות לבנים, או מחוץ להם, בזוגיות פתוחה או אלטרנטיבית, אתה חי פתאום בעולם משוחרר אתה משחרר יצרים, מנקה מחשבות מיותרות, אין עקבות על חטא, אין רגשות אשם מיניות היא מיניות. לא עטופה במסגרת הישנה של "להביא ילדים בלבד" יש פחד סמוי. מחשבה שאתה לא רוצה לחשוב, אבל חייב לתת לה מקום
מה אם תתרגל לזה? מה אם תשכח מי אתה?
מה אם תהפוך לעוד גבר בעייתי, תבנה לעצמך תבנית שתזלוג החוצה מהמסגרת שאתה שומר לעצמך, ותצא למקומות אחרים?
לא רק במרחב הזוגי שבנית, אלא גם מחוצה לו.
ואז אתה מבין, מזל שיש אותך של פעם.
הילד הזה הנער העלם שהיית והוא עזר לך להיות הגבר שהפכת להיות מתוך הערכים שהיו לך אז, לפני שהיית שולט, לפני שהיית דום, הם אלה שעליהם נבנה השולט שאתה היום הם היציקות הם הזהות
והוא זה שבועט זה שקורא לך כל יום מחדש, ואומר
אנחנו אחד יש אלי ויש דום
ואם כבר, אז אלי דום.
דיאלוג כזה אדם אמיתי מול אדם מתפרץ
פשוט דיאלוג ביני לבינו
ביני לבין עצמי דיאלוג מתמשך, בין החיים הרגילים, לבין ההתקיימות בתוך עולם של מימוש יצרים
הבדס"מ.
והתאווה הזו, הרעב הזה, הכל עולה על גדותיו לפעמים
אז אתה מתרגל את עצמך להיות אלי
כדי להתרגל לחיות בקצה, בצורה נכונה.
בעזרת שיח פנימי, בעזרת חיבוק לעצמך
אולי גם שיתוף, עם מישהו או מישהי שאתה סומך עליהם, גם כאלי, גם כדום.
ואיכשהו, מתוך זה, אתה מגיע לאיזון
כי כבר נגעת בכל קצה. אתה מגיע למצב שבו אתה
מדקלם לעצמך משפט
מה ששלי, שלי. מה שלא שלי, לא שלי.
והבדס"מ הוא עולם שלי, לא עולם של אחר
ובחרתי בו להיות שלי. וכדי להיות בו שולט, או דום, או כל כינוי אחר, זה מבחן לגבר שאני יותר מאשר למיניות היצירתית שבי אני צריך לשלוט בעצמי, ובסיטואציה, ובמציאות, בכבוד האנושי לראות אדם כאדם
לפני שאבקש שליטה לדעת מתי להיכנס, ומתי לצאת.
לאבד שליטה תוך כדי שליטה ומתי שניה סטופ.
להיות מודע לאחריות להכל לעשות את זה מתוך אהבה. לעצמי ולסביבה שלי להיות כנה עם עצמי כדי להיות כנה עם אחר, הטנגו הזה הוא לא רק עם מישהי אחרת , זה מחול ריקוד עם כל דבר שנגלה בפניי
והרעב הזה, לפעמים, רוצה לדבר.
לצעוק לחבר ונילי, היי, אני בדסמי גאה.
אבל אז באה המחשבה, ובועטת
מה יגידו על הבנות זוג שלך? כי בעיניך הן הרבה יותר מנשלטות, הן הוויה, הן משמעות הן אדם
בשר ודם.הן לידך, איתך.
לא מתחתיך, גם כשהן מתחתיך
ובאןפן טבעי החלפת סביבה.
כי כשאתה נכנס לבדס"מ, אתה לא יוצא.
When you go bdsm...

הדיסוננס הזה, בין לכתוב שעות, לחפש תכנים, להיות רעב לאינטראקציה בדסמית על כל גווניה,
לבין להזכיר לעצמך יש לך עבודה לעשות,
יש לך עתיד לבנות, אלי עדיין לא יכול להישאר רק דום.
הוא חייב להיבנות, להתקדם, להשתכלל.

הדיסוננס הזה של החיים.
להשאיר פלוגר על המיטה, ואז אמא שלך נכנסת לדירה,
רוצה לקחת איזה משהו,
ורואה את הפלוגר.
פעם היא לקחה קולר לכלבה שלה.
האמיתית,
ואתה לא תגיד לה
אמא, אני נהנה ממיניות אחרת. אלטרנטיבית.
הכל בהסכמה ומודעות מלאה.
גם עם הצד השני שלי,
גם עם החצי השני שלי,
גם עם עצמי.
והיא תגיד
קאט דה בולשיט. תתחתן.

אבל בשבילך, העולם הזה, על כל הרבדים שבו, הוא הרבה יותר מסתם וי על רשימה.
הוא עמוק יותר
והוא דורש ממך יותר ונוח לך להיות בו
ואתה צריך אותו יותר
לחוות, לגעת, לדעת, להיות אלי
העולם הזה מלא בצבעים, גוונים, אפשרויות.
אתה רק צריך לעדכן גרסה, להיות כנה עם עצמך תמיד.
קרעת את התחת עשר שנים על העסק שלך.
הצלחת אבל זה לא נתן לך הכל לא חשבון בנק מפוצץ.
אולי כבוד , הצלחת לשרוד בעיר הכי יקרה בעולם
להצליח איפה שהרבה נכשלו בזכות התמקדות,
עבודה קשה, והרבה מזל, צריך להגיד תודה על מה שיש.
ואז דיאלוג
כי לאלי נגמרו המטרות
עשה עסק, למד, נהיה גבר, הבדס"מ
כי יש את אלי, לא רק את הדום,
ואליי צריך מטרות חדשות, הוא צריך עוד הגשמות, לא פחות מהדום, ואפשר לשלב את אלי ודום שניהם שלמים היום והם משתלבים טוב.

אז בקרוב ספר.

כמה כוח מרצון צריך כדי להישאר
להישאר פתוח
להישאר חשוף
כשהכל בפנים רוטט
העולם בהנף יד משתנה
כשכל נים ונים בגוף צורח אבל גם בוחר

מהיא עוצמה
עוצמה היא לא רק להביט בעיניים
עוצמה היא להרגיש את הלחישה שלי על הצוואר שלך
כשהגוף שלך קפוא
והלב שלך נמס מחום
כשאת יודעת שאת שייכת
שאת פה מרצונך
ואין מקום אחר שאת רוצה להיות בו

ואת נותנת בי אמון
מפקידה את עצמך בידי
נותנת לי את הרעד שלך
את החולשה
את הרכות שאת לא מראה לאף אחד אחר
ואני מחזיק בך
לא מרפה
לא כדי לשלוט בך
כדי לשחרר אותך
להשתחרר איתך

פשוט אמון
לפשוט מעליך את כל השכבות
פשטות לא פשוטה
כזאת שמפשיטה אותך
עד שאת עירומה נפשית
חשופה לגמרי
ולא משפיטה
בוחרת

ואת מאפשרת לעצמך להרגיש
להרגיש אותי עוטף אותך
מחזיק בך חזק כשהלב שלך בורח
והגוף שלך זועק להישאר
את מאפשרת לעצמך להרגיש את החגורה מתהדקת
את החבל שמלטף את הקרסוליים
כמו נוצה
וכמו להבה
ואת בוחרת לא לברוח
את נשארת

וזה מגיע
הכאב
המריר מתןק
כזה שחודר
עמוק
ושובר מוסכמות
ואז בונה אותך מחדש
והלב שלך דופק כל כך חזק
שאת לא יודעת אם את מפחדת
או מתעוררת לחיים
פעם ראשונה

אנחנו נוגעים בשוליים של הפחד
בוחנים אותו
עוברים דרכו
כשאת על הברכיים
כשהעור שלך מסומן
כשהמבט שלך מושפל
אבל הנשמה שלך נפתחת
כשאת רועדת,
אבל את יודעת
את חופשיה בדיוק כאן

אנחנו רוקדים על הקצה יחפים
משחקים באש
האצבעות שלי צורבות על העור שלך
המילים שלי חודרות אל תוך הראש שלך
ושורפות כל מחשבה שהייתה לך פעם על איך לא להיות ולהמשיך לתהות
את משתנה לי בין הידיים
ואני מלטף אותך
ושורט אותך
ומחזיק אותך
כשאת גומרת
את עצמך אליי

ושנינו לומדים את התנועה
את המגע
את ההקשבה למה
שהגוף לא מצליח לומר
אבל זועק מכל נשימה
גונח את עצמי
לפיך
הופכים את הכאב לעונג
ואת העונג למשהו שממכר
משהו שאי אפשר בלעדיו
מרגישים זרים כשהוא לא כאן

בדסמ הוא כבר לא משחק בשבילנו
הוא הדרך שבה אנחנו אוהבים
הדרך שבה אני רואה אותך
בדיוק כמו שאת רוצה שיראו אותך
עירומה
רועדת
אמיצה
פראית ונשלטת באותו זמן

כי להיכנע מתוך רצון
זו החירות הגדולה מכולן
כשהברכיים שלך כואבות
אבל את נשארת עליהן
כשאת בוכה
ולוחשת תמשיך
כשהגוף שלך מתחנן
והלב שלך אומר לי אני שלך

ואני שם
לא מרפה
מחזיק
עד שאת כבר מודה
מתגעגעת משתגעת
ואז בונה אותך מחדש
לא מתוך כוח
מתוך אהבה
אהבה שלא פוחדת לקחת אותך לקצה
ולחזור איתך משם יד ביד

ואת זונת בריחות
כמו שאת זונת תשוקות
בורחת הכי רחוק
ואז קופצת הכי עמוק
כמו בדמיון
רוצה לברוח
אבל יודעת שאת חיה באמת רק כשאת נשארת
רוצה לברוח
אבל כמהה להיות

הדיסוננס הזה
הוא מה שעושה אותך שלי
הפחד מול הביטחון
הכניעה מול השליטה
הכריעה אל מול הדום
הדם שזורם מהר יותר
כשהגוף שלך יודע
שאני לא מתפשר
עד שתרגישי הכל

ובסוף את נשארת
על הברכיים
בעיניים רכות
בפה פתוח ללחישה האחרונה
בלב רועם
בגוף שבורח לתוך הידיים שלי
רק כדי להישאר

ואולי יגיע טקס קילור
ואת תגידי לי
בחרת בי
בחרת בך
בחרת להיכנע
ובכניעה הזאת
מצאת את החופש
ומצאתי אותך

החדר בראש עטוף דממה

והדממה כבדה

כמעט כמו האוויר

שאת שואפת

עמוק בפנים 

ואת על הברכיים

ידייך פתוחות לרווחה

וממתינה

לשון בחוץ 

הפחד לא משחק איתך היום

אי של ודאות 

אל מול האי ודאות

הכל מתערבב 

מהגוף שלך מתרגש

כי ברגע שאני ייגע בך

כל מה שאת מתבהר 

את יודעת שזה ממכר 

המגע הצעדים השימוש 

היעוד השייכות 

את מפחדת להתמכר 

אבל את כלכך רוצה 

כלכך צריכה 

כלכך יודעת שזה 

מי שאת 

לא נשלטת 

אלא פשוט שייכת 

אני ניגש לאט

צעדים מדודים

כל תנועה שקטה אך טעונה

כמו טורף 

שיודע שהטרף

בחר להישאר

רוצה להיטרף 

האצבעות שלי מוצאות את העורף שלך

מטיילות בך הן כבר מכירות כל קימור

כל רעד שנשמר רק עבורי

העור שלך זוכר אותי

עוד לפני שהמגע מגיע

וזה מוזר כי לא הכרנו כלכך לפני 

אבל זה מיסטי כזה

הגוף חשוף כמו הנשמה

הצמרמורת לא מקור

 אלא בהבנה שאני כאן

סופסוף

כאן כדי לקחת ממך

לקחת אותך

את מה שאת שומרת מכל האחרים

כאן כדי לפרום בעדינות את השריון 

שכבר התחלת לשכוח

איך להוריד בעצמך 

זה מפחיד כמה זה טבעי 

כמה זה מרגיש נכון 

השלשלאות נשמעות 

במחשבה כאילו הן

מתחככות בעור שלך בקור ברזל

אבל זה בעצם את 

את בלי כל מה שהיה 

את שומעת את קולן

גם כשאת בכלל לא חשה בהן

והצליל הוא המתכתי

וזוהי המוזיקה שבך

מתמגנת לך בראש 

המוזיקה של השחרור מעצמך 

ואת כבר יודעת 

הכניעה שלך אינה קרב

אלא מתנה לעצמך

מעולם לא הרגשת כה ערה

את יודעת

הכאב הוא לא עונש 

הוא כלי לשחרר

את הקול האחר בראש שלך 

עד שישאר רק הלב שלך 

פועם לשליטתי 

מבחירה 

בעולם שהוא רק שלי רק שלך

אני לוחש לך

מילים ש הן הבטחה 

אני יוביל אותך אל הגבולות שלך

ואני אהיה גם זה שיביא אותך חזרה 

אני אלמד אותך אמון אמיתי 

איך ליפול בביטחה 

לתת לעצמך ולהרגיש מלאה

להיות בטוחה 

כשהוא לוחש את שמך

את יודעת אני לא הבעלים שלך כי לקחתי

אני הבעלים שלך כי נתת לי

כל השפלה כל כינוי כל סימן כל פקודה

נולדו מהבחירה שלך להיות כאן

 חופשיה יותר מאי פעם

אבל כשאת חוזרת

בחזרה לעולם

את נופלת עם עצמך

זה מפחיד להתמכר

לדעת שכלכך טוב וכלכך פשוט 

וכלכך שלם להיות רכוש של אדונך

בסוף את תמיד תבחרי 

בחופש

אמרתי לך 

אגו הוא שרשרת ברזל

אמון הוא המפתח

והסכמה היא הדלת

והיא נפתחת בשקט

ואז שם בין הסיבים הרכים של החבל
למדת איך להשתחרר

למדת שכניעה איננה חולשה

מול הלב הנכון

היא כוח שניתן 

כדי שאת תהי שלמה 

למדת להבין

שהכאב אינו רק כאב

הוא שפה של גוף והנפש 

בתוך דיאלוג של תחושות

הגבולות נמסים בהקשבה 

ביד הנכונה לך

האזיק האמיתי 

הוא בלב 

והמפתח תמיד אצלך 

הבחירה להיות שייכת 

בכניעה הזו

מצאת חירות

שמעולם לא העזת לבקש

הלב רץ
אין בו מנוחה
המחשבות כמו
סערה בלי הפוגה
עמוק בפנים
היא יודעת
וזה כל מה שהיא צריכה

הגוף שלה מבקש סימן 

להיות עם סימן
יד שמחזיקה
עין שרואה
כאב שמלטף
כמו בית
והיא נושמת
סוף סוף נרגעת

הראש שלה לא
מפסיק לעבוד
מנתח פוחד
רוצה להבין
מתרחצת בתירוצים
במקלחת קרה
הלב פועם חזק
מבקש להיות
להיות בפנים

שוב ושוב
יום אחרי יום

היא מתבלבלת
היא נשברת
אבל בכל רסיס
יש לה תמונה של מה היא רוצה להיות
השייכות הזאת שורפת
ומחייה אותה

היא יודעת
היא לא לבד
היא שלו
והיא שם באמת
אבל הרעב
המגע המבט
היעוד
הפחד..

אין פחד בכניעה
יש פחד לאבד
מיניות שהיא שפה
והרצון להיות עמוק
ושייכות שהיא מקום
ויש מציאות ויש יקום