נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

יש עומק מתחת לכל הסומק

ולשם הרבה צללו בעבר

ולא שרדו בלי אוויר 

חיפשו איך לנשום 

ויצאו בחזרה לעולם

ואז אמרו לך די 

ואני? 

מי אני בכלל 

אולי אני זה שאזכור לנשום  

מבלי שתזכירי לי תנשום

ולא אתרכז רק בזיקור חושים

אלא אדע להסתכל גם 

כחשוך כלכך אצלך בפנים 

אולי

אבל אולי לא

על הספר 

ובקרוב מסיים אותו.

צריכים חתימה זוגית כזו

שיהיה קשה לשחזר עם אחר

החתמה אנרגטית כזו

בין שני גופים שהיו רחוקים עכשיו הם צמודים

הרגע הזה שהגיע ופתאום הרגשנו אותו מבלי להתכונן אליו

רגע שיצר בנו שינוי

הרגשה לא מוכרת 

שלא מזהים אותה ישר 

רק אולי אחרי.. קצת מבלבלת

אנחנו מהופנטים היום 

סשן זה דבר טבעי קבוע 

אבל רק לי ולך 

הרגל כזה 

וזה כלכך קל

שזה לא פשוט בכלל הקלות שבדבר

להרגיש בנוח וטוב ובטוח

ושאין באמת גבול

זה מוזר.... 

אבל זה טוב

וקשה להתרגל לטוב

צריך עוד לתרגל

אז בואי אליי...

אבל הפעם... אל תעלמי מהר מידי

אני צריך אותך
לא רק עם רגש לידי הלב הפועם
גם עם הראש שלא מפסיק ליצור
העיניים שרק נוצצות
החיוך שמשנה כללים
אני צריך אותך
לא פחות שאת אותי

זוֹנָה
מְפַשֶּׂקֶת שׁוּרוֹת בַּמִקְלֶדֶת
מַזְמִינָה לָקוֹח מִזְדַּמֵן
שֶׁיַּעֲמִיק וְיַחְדוֹר
חוֹשֶפֶת בָּבוּאָה
מִבַּעַד לְקִירוֹת שְׁקוּפִים
הֲצָצָה וּמְצִיצָה
לַקּוֹרֵא הַנָּבוֹן
שׁוֹתֶתֶת מִלִים מַזְרִיקָה אוֹתִיּוֹת
מִתְיָרֵאת מֵאִלְּמוּת מְכוּרָה לִתְשׁוּאוֹת
אוּלַי תְּכֻנֶּה מְשׁוֹרֶרֶת
לְאַחַר שֶׁתָּמוּת
שׁוֹתֶתֶת מִלִים מַזְרִיקָה אוֹתִיּוֹת
מִתְיָרֵאת מֵאִלְּמוּת מְכוּרָה לִתְשׁוּאוֹת
אוּלַי תְּכֻנֶּה מְשׁוֹרֶרֶת
לְאַחַר שֶׁתָּמוּת
זוֹנָה
מְפַשֶּׂקֶת שׁוּרוֹת בַּמִקְלֶדֶת
מַזְמִינָה לָקוֹח מִזְדַּמֵן
שֶׁיַּעֲמִיק וְיַחְדוֹר
חוֹשֶפֶת בָּבוּאָה
מִבַּעַד לְקִירוֹת שְׁקוּפִים
הֲצָצָה וּמְצִיצָה
לַקּוֹרֵא הַנָּבוֹן
שׁוֹתֶתֶת מִלִים מַזְרִיקָה אוֹתִיּוֹת
מִתְיָרֵאת מֵאִלְּמוּת מְכוּרָה לִתְשׁוּאוֹת
אוּלַי תְּכֻנֶּה מְשׁוֹרֶרֶת
לְאַחַר שֶׁתָּמוּת
שׁוֹתֶתֶת מִלִים מַזְרִיקָה אוֹתִיּוֹת
מִתְיָרֵאת מֵאִלְּמוּת מְכוּרָה לִתְשׁוּאוֹת
אוּלַי תְּכֻנֶּה מְשׁוֹרֶרֶת
לְאַחַר שֶׁתָּמוּת
שׁוֹתֶתֶת מִלִים מַזְרִיקָה אוֹתִיּוֹת
מִתְיָרֵאת מֵאִלְּמוּת מְכוּרָה לִתְשׁוּאוֹת
אוּלַי תְּכֻנֶּה מְשׁוֹרֶרֶת
לְאַחַר שֶׁתָּמוּת
שׁוֹתֶתֶת מִלִים מַזְרִיקָה אוֹתִיּוֹת
מִתְיָרֵאת מֵאִלְּמוּת מְכוּרָה לִתְשׁוּאוֹת
אוּלַי תְּכֻנֶּה מְשׁוֹרֶרֶת
לְאַחַר שֶׁתָּמוּת

לפעמים בא לך
פשוט לסגור הכל מול כולם
ושיהיה ברור לעולם
להיות בלתי ניראת פשוט שקופה
ומי שמסתכל
הוא רואה כלום ושום דבר

אבל לא באמת
כי כשאת מרגישה
את מרגישה הכל
זה בלתי אפשרי
לשלוט בצורך להרגיש ואז להדגיש
להתפוצץ לבחוץ
ושיהיה ממש רטוב
שכולם ירטבו
יחד ביחד ירגישו
זה עוצמה

זה דיסונס כזה
דיאלוג מתמשך
ואז דילוג
בין החשיפה
להתעלמות
להעלמות
ואז התעלות
מתעסקת
ואז מתרסקת
ופתאום מתעמתת
ואז פותרת
ופתאום את בכלל מרגישה מושלמת

ואת יושבת בקפה
עם הקפה ומשקפי שמש גדולות
בדיוק מזגת קצת וויסקי לשם
בדיוק כמו באיזה סרט צרפתי ישן
את רואה איך כולם שלווים
מציגים מציאות
משעממת לא מדממת
ובא לך גם
אבל לא באמת..
בא לך לשרוף הכל
ואז לכבות
בא לך כאן ועכשיו
אבל גם לא בדיוק
כרגע הרגע.

דיאלוג
טוב עוד כוס אחת.

לפעמים זה הכי טוב פומבי

רמת הריגוש עולה

כמו רמת האחריות 

הכל יכול לקרות 

ועדיין הכל מתוכנן 

לא בא לי שוב חדר

ארבע קירות 

בא לי במת צד 

רק אני ואת

ושיתפוצץ העולם 

להגיע לפרוק ולברוח למאנץ לילי

שלי ושלך 

אחרת נפרדת 

קצת שונה

בחלום אני ואת

ממשיכים את החלום 

במציאות של עכשיו 

זה בלתי ניתן לתפיסה 

אין רגע של נחת 

רק חטאים 

המיניות גואה 

לעיתים רק בזמנים 

שבהם הכי קשה לממש אותה

והכי קל לחשוב עליה 

אבל אנחנו נושמים 

זה טוב וזה רע 

אבל הכי טוב לנשום 

לנשוך שפתיים 

ולהאמין לעתיד לבוא

למדת לחייך מחדש? לוקח זמן
להמשיך להרים את הראש קצת? קשה להחזיק
מעל המים כדי לנשום
זה עולם כזה שהופך הכל לתהליך 
הוא מכריח להתמודד ולא להתמרד 
אי אפשר באמת לברוח גם חצי עולם וזה עוקב 
החיים צובטים בך להסתכל ישר ולא לצד
המטרה יותר חשובה מהכל 
להתמכר למצג על הצג להתנקר מהסביבה
עד שהשמש תשקע להתנקז לעצמך
ולאורך כל הלילה מחשבות
את יכולה להיות עסוקה אבל פנויה
המשקפי שמש יסתירו את הדמעות והבגדים את הסימנים על הגוף? או על הנפש..
העור יסתיר את העצמות 
והעצמות את הלב  

הכל חבוי מוגן אך כלכך חשוף כשזו הנשמה
הסיגריה? תעביר את הזמן
תרגיע את הגוף לעוד דקה
ואולי קצת משהו שיעזור לנתק לעוד מעט זמן
האלכוהול? הוא ישכיח את המרירות
יערפל את המחשבות הן יהפכו לקלות
יש לאן לברוח רק צריך לרצות במקום לראות
מזה אמונה? היא תוצר של רעב לפשטות
והחיים לא קלים
אז להאמין? או להתמודד 
ואולי הפעם ביחד ולא לבד?