נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

עולם הבדס"מ שלנו:

בדס"מ הוא כבר הרבה מעבר למושג פשטני ומאפשר פרשנות שונה, ומשתנה על פי חיבור תפיסה וקווי אופי, לפעמים ניראה שפירוט קצר לא בדיוק נוגע במורכבות של העולם הבדסמי, והיופי שבו, וכל האלמנטים שנוספו אליו, רק מחזקים את התרומה שלו לעולם המיני של כל אחת ואחד אשר בוחר להיכנס לטעום או למאמץ לעצמו את הנישות הקיימות בתוך העולם הזה.
כתבות ופוסטים שלמים ממלאים את הרשת בפירוש והנחיה, חלקם מנסים להפשיט ולפשט את הזאנר, ובחלקם מנסים להוסיף לו רבדים ועומקים וחלקם מפרטים את כל סוגי הפעילויות,האקטים, המצבים הנפשיים, סוגי היחסים, והתפקידים, וכך לעיתים יש בקהילה וויכוחים אינסופיים לגביי הפרשנויות המדויקות של כל מושג ומושג.

מהו שולט?

מילת ביטחון?

איפה נמצאת השפיות?

מי הוא נשלט?

ואיך הוא מתחלף?

מתי זו הסכמה מלאה?

אין ספור שאלות, ולעיתים אין ספור תשובות שונות, ונקודות מבט, כי בדס"מ זה אנחנו זה אני אתה בלי קשר לגיל גזע או מין, יש כיום מגוון דרכים גוונים ונקודות מבט על עולם הבדסמ והמון ידע שצף ועוזר להתחבר, ולהרגיש שייך, למצוא את עצמך בתוך זה, וזה מה שנכון לעולם הזה.

מדהים בהחלט לראות עד כמה עולם הבדסמ צמח (הכרתי את העולם הבדסמי בתחילת 2002 ומשם הדרך לדאנגן כיאה לתל אביבי הייתה קצרה ובדאנגן שבזמנו היה בכיכר קדומים, הכרתי את הנפשות הפועלות בקהילה דרך החבר הכי טוב שלי שנכנס לעולם הזה עוד לפני, והם הכירו לי את מגוון הגוונים שיש לעולם הצבעוני הזה להציע
אני איפה שהוא הבנתי בסוף 2007, שלכל אחד יש נקודת מבט שלו הפרטית על הבדס"מ, ומה שבאמת עושה את הזאנר הזה, זה לא איזה מושג כזה או אחר, אלה האנשים עצמם והחיבור בניהם ואל הזאנר, וכמובן הצורה שהם מכילים ומסתכלים על דברים.

אני די הלכתי זיגזג עם העולם הזה בעברי, נחבט איפה להניח אותו, את הקהילה את עצמי את המושג, עד שהבנתי והחלטתי למצוא את עצמי קודם והכל מתחיל בי בעצם הבנתי שהייתי צריך להבין מי אני בחיים עצמם כדי להבין מי אני בעולם הבדס"מ.
בדס"מ בסוף הפך להיות מה שהאנשים רצו שהוא יהיה וזה הם עצמם, לכל אחד ואחת בדס"מ שלו, על יכולת הראיה שלו וההכלה ועוד.

הקהילה, היא קהילה פרטנית כיאה לעולם שמקדש בבסיסו את המסיכה והגלימה והסמל, כל אחד הוא מותג שלו עצמו, הן כשולט/ת והן כנשלט/ת והן כמשהו אחר, מה שמעצים את זה, הוא הפלטפורמות החברתיות אשר מאפשרות לנו לשווק ולהביע את דעתנו, ואת עצמנו לעולם, וגם להישמר, להיכנס לדמות מאחורי המסך הרבה יותר בקלות מהמציאות, פלטפורמות שמעצימות רגשות ונועדו לכך מאפשרות לנו להתנקז לחוויה וקצת לעיתים לאבד את האדם בשר ודם, הסתכלות הופכת להיות צרה, וכל אדם בקהילה הוא כינוי וטייטל מקצועי כמו במשרד.
וכך קל לשמוע על הרע, יותר מעל הטוב, כי את החוויה רעה אנשים מחפשים להוציא מעצמם(לכתוב,לספר,להזהיר),אבל את הטוב הם רוצים לשמור בתוכם זה הטבע שלנו כאדם, לשמר את הטוב בתוכנו ולהקיא את הרע לעולם, ודוגמא הכי פשוטה גירושין, רובנו שומעים בעיקר על גירושים רעים, אבל בתכלס יש יותר גרושים אשר מסתיימים בטוב.
וכך בתור כותב שירים, תמיד אמרו לי כמה קל לכתוב שירים על אכזבה וכאב, מאשר על אהבה, הרגש של כאב רוצה לצאת החוצה, ורגש של אהבה להישאר בפנים.
אנחנו די משקפים את החיים עצמם שלנו לתוך עולם הבדס"מ כקהילה, הדעות על גיל מגדר גזע ודת, כי אנחנו עצמנו, אנחנו קודם כל אדם לפני שאנחנו דמות, אך בסוף
בדס"מ לא רק נוגע במיניות, אלה בצורה שבה אתה חי ומסתכל.
"תכלס, כולם מחפשים רק לזיין כאן"
כתב פה פעם שולט לידידה טובה שלי, שרק נכנסה לעולם הבדס"מ.
לא כל אחד מחפש רק לזיין כאן ובסצנה הבדסמית בכלל, אבל בהחלט כל אחד רוצה לעשות מה שטוב לו ועם מי שטוב לו,
והדבר היחיד ששונה זה את או אתה, והנקודת מבט שלכם, והצורה שבה אתם משתמש ביכולות החברתיות המושרשות או המתפתחות שלכם(דומיננטיות למשל) וכמה הם מוחדדים אצלכם עד לרמה שהם משפיעים על האחר ועלייכם בכל ויכולים לקחת אותכם מבדיוק לאן שאתם צריכים בעולם מיני יצרי ומגוון כלכך.
יש נטייה לחשוב שהצד השולט או הנשלט באים לתוך התמהיל הבדסמי מתוך חולשת אופי, או תחושות של נידוי ועוד כמו פגיעה מינית.
אני דווקא פגשתי אנשים שבאים ממקומות טובים, אמיתיים, כנים כלפי עצמם, מחוזקה נפשית שגורמת להם לנסות לגעת בעומק המיני פנימי שלהם.

כל אחד באמת לוקח את זאנר הבדסמ למחוזות שקשורים לאישיות שלו, ולמציאות שלו, לאדם שהוא, רק צריך לבחור מה מתאים לכם פחות או יותר, מה עושה לכם טוב או פחות.
והכל כמובן מושפע ממסע החיים האישי משולב עם העבר הווה והסתכלות לעתיד, והדברים שנוגעים ומעוררים את המיניות או האינטלקט המוחי והרגשי וככה זה תמיד היה, ויהיה, שם זה נועד להיות, בלי קשר לנורמות או משהו אחר.
בדס"מ בעיני זה כבר מהות, ומהות זה דבר הנתון לפירוש כל אחד לגופו, לכל אחת ואחד מהות משלו לדברים.
אנחנו תמיד הכי טובים כשאנחנו עצמנו, לא כשאנחנו מנסים להיות משהו או מישהוא, שלא עצמנו, אנחנו גם הכי טובים לאחרים כשאנחנו עצמנו.

חבר: סתם כל העולם הבדסמ הזה נהרס ברגע שיצא הסרט, תראה את כל הגברים והנשים זה לא כמו פעם.
אני אמרתי לו אתה זוכר, אמרתי לי פעם שזה תמיד היה בך, הבדסמ, החיבור, הסטיה, כך זה היה בהם, זה תמיד פעם בך, כמו משהו נסתר וכשהגעת לתוך זה פתאום מצאת את עצמך בעולם הזה ממש מיד, כך זה בהם
תחשוב שהיה ויש עוד מלא אנשים שיש ושהיה בהם את זה, והם התעוררו בעזרת או בגלל. ומצאו את עצמם רק עכשיו.
הסרט לא עושה רע אם כבר זה רק עורר, וכל המטרה מהיסוד של הקהילה זה לעורר ולהתחבר לעומק המיני יצרי אמיתי שבך.

"בציור לומדים שאין ציור יפה יותר או פחות, זה הכל נקודת מבט תלוי מאיפה אתה מסתכל." אורי פינק אמר לי פעם אחרי שיעור קומיקס.

לפעמים יש לנו נטייה לבדל את הקהילה יתר על המידה משאר העולם
וכן לפעמים אנשים קצת מסתכלים ממרום גילם וניסיונם על החדשים ובצדק אבל צריך לדעת לקבל כל אחד, בעיקר את השונה, כמו שהקהילה הזו באמת נועדה להיות מכילה, מי אנחנו נשפוט את השונה?.
זה נכון שיש לפעמים רצון עז להרגיש מיוחד ובקהילה קטנה וסגורה וזה הרבה יותר קל משלל סיבות שונות ומישתנות.
אבל העולם הבדסמי הקהילתי נוצר בשביל להכיל כל אדם שיבקש זאת, ורוצה להתנסות או לנסות, לעורר להתחבר ולהתעורר, בלי קשר לדת גזע מין ובהתאם לנורמות והחוק המאפשר זאת.
זכות הבחירה היא הדבר הכי יפה, ושלם ובמיוחד שזה קשור למיניות, ותמיד יש בחירה,זה הדבר הכי בטוח.
זוג בדסמי שאני מכיר, לא משתמש במילים כמו כלבה, או אדון אלה יפייפיה, ומלך.
הם עדיין זוג הכי בדסמי שאני מכיר, אנשים שנושמים וחיים בדסמ זה העולם שלהם, אבל בדרך שלהם.
תהיו אתם, קודם כל, ומעל לכל, ככה תדעו לעשות מה שבאמת טוב לכם, לכו בדרך שלכם,הכללים הראשונים בשבילכם הם עקרונות האהבה העצמית, בטוח, בהסכמה, ושפוי.

יום יבוא והעולם הבדסמי שלנו, יהיה חלק מהנורמה המינית מקובלת אולי, ונוכל לדבר בגאווה על זה בלי פחד או להסביר בחשש, אני גאה מהקהילה הזו מהעולם הזה.
אז תהנו, תטעמו ותייצרו זיכרונות, וחוויות. ותנסו לספר על זה.

"שאלת אותי, מה עושה אותך יותר טוב מכל השאר.
אמרתי לך, אני לא צריך להיות יותר טוב מכל השאר אלה הכי טוב בשבילך."