אני זוכר את הפחד שלי, כשהייתי קטן ממש גיל 9, 10 לא הייתי מסוגל לישון בחושך...
אני זוכר את הפחד מהחושך, הייתי יושן באור.
אור דלוק....ואם היו ברקים רעמים הייתי מסתתר מתחבא מתחת לשמיכה מתכווץ נותן לקור לעטוף את החדר ולגוף להדוף את הקור.
אני זוכר כשגדלתי ניסיתי להתרגל לחושך אז הייתי מדליק אור מחוץ לדלת, רק שיהיה קצת אור, שאדע שהוא קיים.
וכשגדלתי עוד יותר אימצתי את החושך לחיקי, בעלטה הייתי חי כאילו זה הכי אני.
אז אולי הקינק הזה התחיל משם, הרעיון של תחושות מעורבות משחקים של חושך ואור, הרעיונות הכי סוטים עלו לי בחושך ואז יצאתי איתם לאור...
נפגשתי איתך באיזה אתר קהילה סתמי שלחת לי הודעה, "הכתיבה שלך מרטיטה אותי"....ואני עניתי "אני יודע".
התחלנו לדבר ולדבר על בדס"מ ועל סקס, על אהבה, על חלום ועל מציאות, יומיים שלמים של הודעות שונות מפורטות ואז עברנו לאפליקציית מסרים טלפונית ומשם תמונות..
אני זוכר איך אמרת לי יש לך פנטזיה לא לדעת לא לגעת לאבד שליטה לאבד מחשבה להיות חור,
ואני זוכר איך תיכננתי בראש הסוטה הכל.
נפגשנו לפגישה עניינית מקדימה ישבנו אחד עם השניה באיזה בר נידח של בוגדים בוגדות סגור...היית בלונדינית היום קצת יותר שחורה, צחקנו תיכננו אחד על השניה ואז נשיקה...לטיפה...מחזיק לך את הצוואר ובולע לך את הלשון
תסטור לי אמרת ואז סטרתי לך לעיני כל לתדהמת כל, והם חזרו לעיסוקם זוג קשוח סך הכל.
הסברתי לך מה הולך לקרות בתוך לחישות לאוזנך ואת אמרת "אני זורמת...אני רוצה אני צריכה..אני מוכנה ומסכימה".
יצאנו מהבר מחובקים המשכנו להתמזמז
הרכב ממש היה כבר לידי נכנסו לרכב ונסענו לחורשה עזובה שקטה מאדם וחשוכה, בלילה רק אור כוכבים היו שם גם לא אור בניינים למרות המרחק הקטן מ הבית שלי,העמדתי את הרכב אל מול עץ ויצאתי איתך לבחוץ.
שכונה שקטה בסך הכל יד אליהו משפחתית...מה לה ולשני סוטים.
קשרתי לך את העיניים ולחשתי לך המילת ביטחון שלך, היא כוח, אם תרגישי לא בנוח תצעקי כוח!.
בעודי לוחש ומחבק התחלתי להפשיט.. עד עירום מלא לגמרי טבעי.
היה אביב המזג האוויר הלילי היה יחסית נוח מדינה חמה...ואז נגעתי בך..וכמה חמה...את, ליטפתי עם שתי אצבעות את אברייך הלא צנועים והחשופים, מרגיש את הרטיבות, מתפרצת ממך רק מנוכחותי
הובלתי אותך אל העץ והעמדתי אותה מולו כשגופה אליי והגב שלה אליו...אמרתי לו לא לזוז ידיים מאחורי הגב
הלכתי לרכב והדלקתי אורות...וכיביתי והדלקתי..כיביתי..והדלקתי, וכיביתי.
יצאתי שוב מהרכב הפעם מצוייד בתיק הציוד שנמצא מוכן בבגאז, (לעת צרה)...
אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ
הַצָּמֵא לָאוֹר –
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר וְיָבוֹא!
הדלקתי נר, ולקחתי את הנר וטיפטפתי על גופה הלבן והחשוף טס זעקת עונג של עירבול חושים היא תופסת באדמה את עלי הנשירה מתלכלכת בגופה העירומה בעודי לוחש לעצמי מחשבות על זה שהבית קרוב וכשאסיים אקח אותה אליי לאפטר קאר, ומקלחת.
טססס.
טססס.
אי.
אה...
גופה מזיעה כחיה מיוחמת
העיניים בתוך הכיסוי מנסות לזהות את האור בחושך התזוזה של הנרות..
עצרתי אותה הורדתי את הכיסוי עיניים ואמרתי לה תסתכלי טוב טוב על הנר...על הלהבה ככה במשך דקה ארוכה, ובסשן כל דקה היא דקה, והחזרתי את הכיסוי לחשתי לה תדמייני את הלהבה בחושך
שמונה נרות כחג החנוכה עטפתי את גופה החשוף...בצבעים רבים כחול לבן אדום ורוד ירוק...היא הרגישה כל צבע נוטף ו...נוחת.
מדי פעם צבטתי את פיטמותיה הורודות ועיסוי קליל של שתי אצבעות במחצלתה הרטובה להפליא..
בכי של רטיבות אין סופית חיוך טיפשות קלילה..שמתי לה enya מוזיקת פיות מהרכב הולם חורשה חשוכה כזו.
לאחר שעתיים של אני חוזר לרכב מכבה מדליק את האור ומטפטף נרות היא לא אמרה את מילת הביטחון, די גם הייתי נגיש ולא אדיש ושאלתי לשלומה בקול עבה בזמני הסשן, ואז לקחתי סכין וקילפתי את השעווה.
בדרך הבית עטפתי אותה בסדין כמו שהריבה עטופה בבצק, מקלחת קרה...וישנו יחד...עד הבוקר...ויהי אור אמרתי לה...חנוכה היום ואתמול הדלקנו נר ראשון ולחשתי לה באוזן את השיר הראשון שעלה לי לראש...
בָּאנוּ חֹשֶךְ לְגָרֵשׁ.
בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ.
סוּרָה חֹשֶךְ! הָלְאָה שְׁחוֹר!
סוּרָה מִפְּנֵי הָאוֹר!